עזרא פרק ט
"וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה, נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר–לֹא-נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת: כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי, הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי, הַמִּצְרִי, וְהָאֱמֹרִי. ב כִּי-נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם, לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ, בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת" עזרא, ט, א
"וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב, קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי, וּבְקָרְעִי בִגְדִי, וּמְעִילִי; וָאֶכְרְעָה, עַל-בִּרְכַּי, וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי, אֶל-יְהוָה אֱלֹהָי" עזרא, ט, ה
לעזרא נודע כי היהודים בירושלים מרבים בנישואי תערובת עם נוכריים. הוא מתריע מפני הסכנה הכבדה של התבוללות, עבודת אלילים ואובדן הזהות. עזרא יוצא בתפילה ובתוכחה נרגשת כדי לזעזע את היהודים. על האדם לזכור תמיד כי נשמתו יכולה להתקלקל ולהיטמא. היהודים אשר שבו לירושלים גילו רפיון והחלו לאבד את זהותם. עזרא מזהה את המגמה ופועל כדי לבלום אותה.
להיטהר
להיטהר ולהתנקות מן העבר, ליצור מתוך התעוררות ורעב פנימי. לפנות מקום לאני החדש, הענו, המאוזן.
