שנת 66 לספירה
“ובמצודה נשארו רק הרומאים ורוחם נפלה בקרבם, כי לא עצרו כח לבקוע להם דרך בהזק-יד בקרב ההמון הגדול הזה ולחרפה היה בעיניהם להתחנן אל היהודים, כי יכרתו אתם ברית שלום, וגם לא האמינו בהם, כי יקימו את הברית בכרתם אותה. על-כן עזבו את המחנה, אשר היה ולאל-ידם של השונאים לכבשו על-נקלה, ונמלטו אל מגדלי ארמון המלך, הנקראים בשמות היפיקוס, פצאל ומרים, ואנשי מנחם הבקיעו אל המקום, אשר ברחו ממנו אנשי-הצבא הרומאים, והמיתו את הנחשלים, אשר נפלו בידם, כי לא קדמו להמלט, ובזזו את כבודת הצבא ושרפו את המחנה באש"
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק טו, פסקה ט
המורדים הציתו את ארכיון העיר, שבו היו כל המסמכים, החוזים ושטרי החוב, דבר שהפך את המרד לבלתי־הפיך. המוני העניים ובעלי החוב הצטרפו למורדים וזכו בחירותם. ההמון צר על מצודת האנטוניה, כבש אותה וחיסל את חיל המצב הרומאי במקום. לאחר כיבוש האנטוניה, עברו המורדים למצור על ארמון המלך, שבו התבצרו הכוהנים, המתונים וחיילי אגריפס. לאחר שבועיים הסכימו הנצורים להסגיר את הארמון לידי אנשיו של מנחם. תמורת שחרור הנצורים, הסכים מנחם לשחרר רק את היהודים. הקנאים נכנסו לארמון וחיסלו את החיילים הרומאים שלא הספיקו לברוח. לאחר חיפושים במחילות הארמון מצאו המורדים את הכוהן הגדול חנניה וחיסלו אותו.
מנחם בן יהודה שב מן המצדה והשתלט על הלחימה בעיר. הוא ונאמניו הסיקריים החלו נוהגים בעריצות ובגינוני מלכות. שאר המורדים, אשר ראו את השתלטותם של בן יהודה ושל נאמניו בחומרה, תפסו אותם ורצחו אותם. אלעזר בן יאיר הקנאי הצליח להימלט למצדה עם קומץ מאנשיו. כעת אלעזר בן חנניה מנהיג את המרד. בארמון המלך עדיין התבצרה קבוצת חיילים רומאים. הם הציעו לאלעזר להיכנע תמורת נשקם. כאשר יצאו ונכנעו התנפלו עליהם המורדים ורצחו אותם, דבר שהפך את המערכה למלחמה עד מוות. מעשה הרג זה אירע בשבת, דבר שנחשב כפירה דתית חמורה. העיר הייתה כעת לגמרי בידי המורדים, אך העם נמלא חרדה מפני הבאות.
בירושלים שרר תוהו ובוהו, השתוללות של אנוכיות ונקמנות, המתונים נרצחו ועל העיר ירד פחד גדול. האור פחת והחושך השתלט.
להשתחרר מן העיסוק בעצמי
להשתחרר מהאנוכי ומהשפעות חיצוניות ולהתחבר אל מה שמחוץ לנו. להשתחרר מן העיסוק בעצמי לטובת הענווה והקבלה של חוסר השלמות שלנו.
