שמואל ב, פרק א
"הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל: אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים, אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים, הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם–וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים–מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן, מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים–קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם, שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ, בְּנוֹת, יִשְׂרָאֵל–אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי, עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל לְבוּשְׁכֶן, אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים, בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה–יְהוֹנָתָן, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן–נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה" שמואל ב, א, יט
הידיעה על המתרחש בגלבוע מגיעה אל דוד. האיש אשר מגיע לבשר את הידיעה הנוראית על מות שאול ובניו מודה כי סייע לשאול למות כדי שלא יגווע בייסורים. דוד מאשים אותו כי הוא שותף לרצח. דוד נתקף ייאוש לאחר שמבין כי גם יהונתן מת. קינת דוד משקפת הן את הכאב הפרטי של דוד האוהב את יהונתן אהבת נפש ללא תנאי, והן את הכאב הלאומי של תבוסת עמו. הוא מצר על כך שאויבי ישראל ישמחו, ומצר על אובדן המלך שאול ועל אובדן חברו לנפש יהונתן. בקינה יש ביטוי לצורך של בני קשת, שהם בני ישראל, להתעצם, להתארגן, להתאחד ולהעמיד צבא חזק בעתיד, כי רק כך יוכלו לגבור על כוחות האופל.
לאהוב ללא תנאי
להתקרב ולעורר את האהבה, להעניק את הנתינה בלי שתהיה תלויה בדבר. לפתוח את ליבנו אל הסובבים אותנו ולהיות אסירי תודה.
