הסיבה לחורבן ירושלים
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נה, עמוד ב – דף נז, עמוד א
אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר:עַל קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם,
עַל תַּרְנְגוֹל וְתַרְנְגֹלֶת חָרַב הַר הַמֶּלֶךְ, עַל יָתֵד שֶׁל מֶרְכָּבָה חָרְבָה בֵּיתָר.
מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ קַמְצָא וְשׂוֹנְאוֹ – בַּר קַמְצָא.
עָשָׂה סְעֻדָּה, אָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי קַמְצָא.הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ אֶת בַּר קַמְצָא. בָּא וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב.
אָמַר לוֹ: הֲרֵי שׂוֹנֵא אַתָּה לִי, וּמָה לְךָ כָּאן? עֲמֹד וָצֵא!
אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּבָאתִי – הַנִּיחֵנִי, וְאֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל מָה שֶׁאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה.
אָמַר לוֹ: לֹא. אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי חֲצִי סְעֻדָּתְךָ– לא!
אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל סְעֻדָּתְךָ – לא! תְּפָסוֹ בְּיָדוֹ, הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ.
אָמַר בַּר קַמְצָא: הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ חֲכָמִים וְלֹא מִחוּ בּוֹ מִכְּלָל שֶׁנּוֹחַ לָהֶם,
אֵלֵךְ וְאַלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. בָּא וְאָמַר לוֹ לַקֵּיסָר: מָרְדוּ בְּךָ הַיְּהוּדִים. אָמַר לוֹ: – מִי יֹאמַר?
אָמַר לוֹ: שְׁלַח לָהֶם קָרְבָּן וְתִרְאֶה אִם יַקְרִיבוּהוּ.
הָלַךְ וְשָׁלַח בְּיָדוֹ עֵגֶל מְשֻׁלָּשׁ.בַּהֲלִיכָתוֹ הֵטִיל בּוֹ בַּר קַמְצָא מוּם בְּנִיב שְׂפָתַיִם,
וְיֵשׁ אוֹמְרִים – בְּדֻקִּין שֶׁבְּעַיִן, מָקוֹם שֶׁלָּנוּ הֲרֵי הוּא מוּם וְלָהֶם אֵינוֹ מוּם.
אָמְרוּ חֲכָמִים לְהַקְרִיבוֹ, מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת;
אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס: יֹאמְרוּ, בַּעֲלֵי מוּמִים קְרֵבִים לַמִּזְבֵּחַ.
אָמְרוּ לַהֲרֹג אֶת בַּר קַמְצָא, שֶׁלֹּא יֵלֵך וִיסַפֵּר לַמֶּלֶךְ.
אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיָה: יֹאמְרוּ: מֵטִיל מוּם בְּקָדָשִׁים – יֵהָרֵג.
(אָמַר רַ' יוֹחָנָן: עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַ' זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ
וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהֶגְלַתְנוּ מֵאַרְצֵנוּ).
סיפור קמצא ובר קמצא הוא אחד הסיפורים הנודעים והחשובים בתלמוד. זהו סיפור על שנאת חינם בימי בית שני, בתקופה שלפני החורבן. מדובר בקומדיה של טעויות שהופכת לטרגדיה אישית ולאומית. לכן אמר רבי יוחנן, עורך התלמוד הירושלמי – על קמצא ובר־קמצא חרבה ירושלים.
אדם מכובד בירושלים שלפני החורבן מזמין אחרים לסעודה בביתו. משרתו קורא בטעות לבר קמצא, שהיה אויבו ולא לקמצא שהוא חברו. כאשר מגיע בר קמצא, מתפלא האיש לראותו שם. הוא מבין את הטעות ומבקש ממנו ללכת. בר קמצא, שאינו רוצה להיות מושפל לעיני המכובדים, מציע לו שוב ושוב לשלם לו ובלבד שיורשה להישאר. תחילה מציע לשלם את עלות הסעודה שלו, לאחר מכן את עלות חצי הסעודה של כולם, ולבסוף את דמי הסעודה כולה, אך האדון מסרב ומסלקו. כנקמה, הולך בר קמצא לקיסר ומסית אותו כנגד היהודים, מעליל עליהם שלא שמעו במצוותו להקריב עבורו קורבן. בר קמצא מטיל מום בקורבן, וכך נמנע מהיהודים להקריבו, דבר שמאשש את מרדנותם בעיני הקיסר.
סיפור זה מעביר לנו לקח חשוב מעין כמותו. לא רק שנאת החינם של בעל השמחה ואיבתו המרה לבר קמצא היא הסיבה לחורבן, אלא בעיקר שתיקתם של החכמים אשר ישבו מנגד ולא פצו פה. הם ראו אדם מושפל אשר מתחנן על כבודו הבסיסי ולא עשו דבר. רגשות קטנים יש לכל איש, אבל עלינו להתגבר עליהם ולא לעשות חשבונאות עם הסובבים אותנו, אלא להתמקד בעשיית הטוב ובהכרתו. "ואהבת לרעך כמוך" צריך להיות נר לרגלינו משום שהוא מקור הכוח אשר מניע את הנשמות למדרגות העליונות, ולהיפך – לשנאה ולחורבן. על כל אדם מוטל להיות בסביבתו האחראי לפיוס, לאהבת חינם ולדאגה לאחר באשר הוא.
לטהר את השנאה
לבטל שנאת חינם, כעס, כלפי אדם או קבוצה. לשאוף לאחדות לבבות. הניגודים והמחלוקות הם חלק מאותו שלם.
המלאכים מבשרים לרבי יוחנן כי הוא נועד לגדולות
תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כא, עמוד א
אִלְפָּא וְרַ' יוֹחָנָן הָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה,
הָיְתָה לָהֶם הַשָּׁעָה דְּחוּקָה הַרְבֵּה.
אָמְרוּ: נֵלֵךְ וְנַעֲסֹק בִּסְחוֹרָה, וּנְקַיֵּם בְּעַצְמֵנוּ
"אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן"
הָלְכוּ וְיָשְׁבוּ תַּחַת כֹּתֶל רָעוּעַ וְאָכְלוּ.
בָּאוּ שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.
שָׁמַע רַ' יוֹחָנָן אֶחָד אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: נַפִּיל עֲלֵיהֶם אֶת הַכֹּתֶל וְנַהַרְגֵם,
שֶׁמַּנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה.
אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: הַנַּח לָהֶם, יֵשׁ בָּהֶם אֶחָד שֶׁהַשָּׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ.
רַ' יוֹחָנָן שָׁמַע, אִלְפָּא לֹא שָׁמַע.
אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן לְאִלְפָּא: שָׁמַעְתָּ דָּבָר? אָמַר לוֹ: לֹא.
אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִשֶּׁשָּׁמַעְתִּי אֲנִי וְאִלְפָּא לֹא שָׁמַע,
מִכְּלָל, שֶׁלִּי עוֹמֶדֶת הַשָּׁעָה.אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: אֶחֱזֹר וַאֲקַיֵּם בְּנַפְשִׁי "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ"
רַ' יוֹחָנָן חָזַר, אִלְפָּא לֹא חָזַר.עַד שֶׁבָּא אִלְפָּא מָלַךְ רַ' יוֹחָנָן.
אָמְרוּ לוֹ: אִלּוּ הָיִיתָ יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, לֹא הָיִיתָ מוֹלֵךְ אַתָּה?
הָלַךְ וְנִתְלָה בְּתֹרֶן הַסְּפִינָה וְאָמַר:
אִם יֵשׁ שֶׁיִּשְׁאָלֵנִי דָּבָר בְּמִשְׁנַת רַ' חִיָּא וְרַ' אוֹשַׁעְיָא
וְלֹא אֶפְשֹׁט לוֹ מִמִּשְׁנָתֵנוּ – אֲנִי נוֹפֵל מִתֹּרֶן הַסְּפִינָה וְטוֹבֵעַ.
סיפור זה עוסק בחיי עולם מול חיי שעה, חיי מעשה מול חיי רוח. רבי יוחנן, כותב התלמוד הירושלמי בדור שאחרי יהודה הנשיא, יושב עם רבי אילפא לאכול פת יבשה מתחת לכותל רעוע, כלומר הם עניים וחסרי כול. לאור עוניים הם בוחנים את עזיבת הישיבה ולימוד התורה לטובת עבודה ופרנסה עצמאית.
המלאכים אומרים שאחד מהם יכול להצליח לעסוק בעולם הרוח. רבי יוחנן הוא היחיד ששומע, ולכן הוא עוזב ומתמסר ללימוד. אילפא נתלה על תורן ספינה, כלומר מצליח בעסקים. כל אחד מהם בנפרד רואה את העתיד במיטבו, ואכן הם נחלצים מן העוני ועולים לגדולה. לכל צד יש לגיטימציה לעסוק במלאכה: "אם אין קמח, אין תורה", ומצד שני העוסק בעולם הרוח חשוב מכל דבר אחר. בסופו של דבר, שניהם בוחרים בשילוב: אילפא ממשיך לעשות עבודה רוחנית אם כי באופן חלקי, ואילו יוחנן מתמסר לתורה והופך להיות רב גדול, אך מתפרנס מכך כראש הישיבה. שאלת המינון היא סובייקטיבית – כל אדם לפי כוחו. יש להישמר מחיי שעה כדי לעשות בתורה, אך גם לעסוק בחיי עולם ולא רק ברוח.
רבי יוחנן רואה את פועלו כזיכוי הרבים, ולכן לימוד תורה ורוח הוא הקרבה של נתינה מעצמו עבור כולם. הוא הבין כי הוטלה עליו האחריות משמיים. על כל אדם יש אחריות – לפרנסה, לעבודה, לתפילה ללימוד או להנהגה רוחנית. לאדם, כמו ליונה הנביא, אין זכות להתבטל ולהשתמט מן האחריות ומן השליחות. אף אדם אינו יכול לדעת לאן יגיע ויגדל. הינה יוחנן, שהיה חכם פחות מאילפא, הוא זה אשר עלה לגדולה. אם תתמיד, תתחזק, תלמד ותשקיע, אתה יכול לעלות לגדולה.
לחלום את העתיד במיטבו
לחיות את העולם הגשמי במקביל לעולם החלום שבו אנחנו מתעלים על עצמנו. לחבר את המציאות עם החלומות, ולגרום למשאלות לצאת לפועל.
יופיו ויסוריו של רבי יוחנן
תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה, עמוד ב.
רַ' יוֹחָנָן חָלָה, נִכְנַס אֶצְלוֹ רַ' חֲנִינָא. אָמַר לוֹ: חֲבִיבִים עָלֶיךָ יִסּוּרִים?
אָמַר לו: לֹא הֵם וְלֹא שְׂכָרָם. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי יָדְךָ. נָתַן לוֹ יָדוֹ וְהֶעֱמִידוֹ.
רַ' אֶלְעָזָר חָלָה. נִכְנַס אֶצְלוֹ רַ' יוֹחָנָן, רָאָהוּ שֶׁהוּא יָשֵׁן בְּבַיִת אָפֵל,
גִּלָּה רַ' יוֹחָנָן זְרוֹעוֹ וְנָפְלָה אוֹרָה. רָאָה אֶת רַ' אֶלְעָזָר שֶׁהוּא בּוֹכֶה.
אָמַר לוֹ: לָמָּה אַתָּה בּוֹכֶה? אִם מִשּׁוּם תּוֹרָה שֶׁלֹּא הִרְבֵּיתָ?
שָׁנִינוּ "אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט – וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם";
וְאִם מִשּׁוּם מְזוֹנוֹת? לֹא כָּל אָדָם זוֹכֶה לִשְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת;
וְאִם מִשּׁוּם בָּנִים? זוֹ הִיא הָעֶצֶם שֶׁל בְּנִי הָעֲשִׂירִי!
אָמַר לוֹ: עַל יֹפִי זֶה שֶׁיִּבְלֶה בֶּעָפָר אֲני בּוֹכֶה.
אָמַר לוֹ: עַל זֶה וַדַּאי יֵשׁ לְךָ לִבְכּוֹת – וּבָכוּ שְׁנֵיהֶם.
בֵּינְתַיִם אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: חֲבִיבִים עָלֶיךָ יִסּוּרִים? אָמַר לוֹ: לֹא הֵם וְלֹא שְׂכָרָם.
אָמַר לוֹ: תֵּן לִי יָדְךָ. נָתַן לוֹ יָדוֹ – וְהֶעֱמִידוֹ.
רבי יוחנן הוא הדמות המרכזית בכתיבת התלמוד הירושלמי. תלמוד זה, אשר קדם לבבלי, נכתב בטבריה במאה ה־3 בזמן שירושלים ויהודה היו חרבות כתוצאה מהמרד הגדול וממרד בר כוכבא. התלמוד הירושלמי נכתב על בסיס המשנה, אשר נערכה על ידי רבו של יוחנן – רבי יהודה הנשיא. מתוך כבוד וכיסופים לירושלים נקרא תלמוד זה על שמה. בתחילת המאה ה־3 מרכז הכובד של העולם היהודי היה בגליל, אולם בסוף אותה מאה המרכז יעבור לבבל, ועל בסיס תלמוד זה ייכתב התלמוד הבבלי.
רבי יוחנן חלה. הוא מתייסר, ולשאלתו של רבי חנינא, אם היסורים חביבים עליו, הוא משיב כי הם אינם חביבים עליו. רבי חנינא מושיט לו יד. הוא מעמיד אותו על רגליו, ובדרך נס רבי יוחנן נרפא. לאחר מכן, רבי אליעזר תלמידו של רבי יוחנן חולה, ואז רבי יוחנן יוצא לבקרו. הוא מוצא אותו מתייסר ומנסה לנחמו בכך שהרבו יחד בלימוד והעמידו תלמידים רבים, ועל כך עליו להתנחם ולהתפאר. רבי אלעזר מפתיע אותו בהשיבו כי רק על דבר אחד הוא בוכה – מכיוון שיופיו הנצחי של רבי יוחנן עתיד לשוב לעפר. באותו רגע שניהם פורצים בבכי. אפילו היופי עוצר הנשימה נגזר עליו לשוב לעפר. לסיום, גם הוא שואל את רבי אלעזר האם חביבים עליו היסורים, וזה משיב שלא. כל בן אנוש חווה את המחזוריות הטבעית של נביטה, פריחה וקמילה.
סיפור זה נע בין כמה קצוות – אור וחושך, חיים ומוות, יופי וחידלון. בשיברונם הגופני והנפשי של רבי אליעזר ושל רבי יוחנן, טמון ממד התגלותי מרפא: הייסורים, הדיכאון והשפל המעוררים את נשברי הלב, הם מתת שמיים. הם מאפשרים את ההכרה, ההשלמה וההארה. מה שנשאר מן האדם בסופו של יום הם הרוח והנשמה, אשר מטפסים מעלה, ומתאחדים עם שאר הנשמות והברואים. גם ליופי הנצחי ביותר כמו של רבי יוחנן יש תפוגה בעולם הזה, ולכן עלינו להשקיע בעבודה הרוחנית, שכן היא זאת שבסופו של יום נשארת.
לקום מן השפל
השפל הוא מתת שמיים, הזדמנות להתעוררות רוחנית, גורם התגלותי. רק באמצעות השפל ניתן לקום ולהשיב את השליטה לחיינו.
