הכל לטובה

תלמוד בבלי, מסכת ברכות,דף ס, עמוד ב

פַּעַם אַחַת הָיָה רַ' עֲקִיבָא מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ.
הִגִּיעַ לְמָקוֹם אֶחָד, בִּקֵּשׁ אַכְסַנְיָא וְלֹא נָתְנוּ לוֹ.
אָמַר: "כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה". הָלַךְ וְלָן בַּשָּׂדֶה,
וְהָיוּ עִמּוֹ חֲמוֹר וְתַרְנְגֹל וְנֵר, בָּא אַרְיֵה וְאָכַל אֶת הַחֲמוֹר,
בָּא חָתוּל וְאָכַל אֶת הַתַּרְנְגֹל; בָּא רוּחַ וְכִבָּה אֶת הנֵר,
אָמַר: "כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה".
בּוֹ בַּלַּיְלָה בָּאוּ גְּיָסוֹת וְשָׁבוּ אֶת בְּנֵי הָעִיר.
אָמַר רַ' עֲקִיבָא: וְלֹא אָמַרְתִּי לָכֶם: 
"כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה".

הסיפור על רבי עקיבא הוא משל על כוחה של האמונה ושל תחושת המסוגלות. רבי עקיבא שומר על אופטימיות גם כאשר בני העיר מסרבים לקבל אותו בלילה לעירם, גם כאשר הוא מאבד את החמור אשר נטרף על ידי האריה, את התרנגול שנטרף על ידי החתול ואת הנר שכבה ברוח. אלו הדברים אשר מצילים אותו לבסוף. באים שודדים, שובים וחומסים את העיר, ומאחר שלא היו לו בעלי חיים מרעישים או מקור אור, התוקפים אינם חשים בו והוא ניצל.

הגישה החיובית והריאלית של רבי עקיבא היא שהכול לטובה: יש לקבל גם את הטוב וגם את הרע בברכה; יש להתאים את הציפיות למציאות ולהשתחרר מציפיות השווא שמייצר האגו. ניתן לנצח מכשולים באמצעות יכולת עמידה והתמודדות, גם כאשר המצב נואש. המציאות היא בתודעה שלנו. האמונה באפשרי אינה עוקרת הרים ממקומם, אלא מציבה אותם במקום שבו הם אינם נמצאים כלל. צריך תמיד להאמין שהדבר אפשרי, להתמיד בחתירה שלנו קדימה, לא משנה מהם הפורענויות והמכשולים, רק כך ניתן להחזיר את השליטה על חיינו.

להשתחרר‭ ‬מן‭ ‬הציפיות‭ ‬המופרזות
לקוות‭ ‬ולהאמין‭ ‬באפשרי‭,‬ לא‭ ‬להיכנע‭ ‬לרגשות‭ ‬אכזבה‭ ‬מציפיות‭ ‬לא‭ ‬ריאליות‭ ‬של‭ ‬האגו‭,‬ להאמין‭ ‬בלב‭ ‬שלם‭ ‬באפשרי‭ ‬ולא‭ ‬לפחד‭ ‬מן‭ ‬התוצאה‭.‬

רבי עקיבא מת על קידוש השם

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף סא, עמוד ב.

אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מֻעָטִים עַד שֶׁתְּפָסוּהוּ לְרַ' עֲקִיבָא 
וַחֲבָשׁוּהוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְתָפְסוּ לְפַפּוֹס בֶּן יְהוּדָה וַחֲבָשׁוּהוּ אֶצְלוֹ.
אָמַר לוֹ: "פַּפּוֹס! מִי הֱבִיאֲךָ לְכָאן?"
אָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ, רַ' עֲקִיבָא, שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אוֹי לוֹ לְפַפּוֹס, שֶׁנִּתְפַּס עַל דְּבָרִים בְּטֵלִים!
בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַ' עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה,
וְהָיוּ סוֹרְקִין אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מִתְכַּוֵּן לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּאַהֲבָה.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, עַד כָּאן? אָמַר לָהֶם: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה:
"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" 
וַאֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ, אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ!
וְעַכְשָׁו שֶׁבָּא לְיָדִי – לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ? הָיָה מַאֲרִיךְ בְּ"אֶחָד" עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּ"אֶחָד".
יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַשְׁרֶיךָ, רַ' עֲקִיבָא, שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּ"אֶחָד";
אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ?
"מִמְתִים יָדְךָ, ה', מִמְתִים מֵחֶלֶד"  אָמַר לָהֶם: "חֶלְקָם בַּחַיִּים" 
יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: אַשְׁרֶיךָ, רַ' עֲקִיבָא, שֶׁאַתָּה מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

שנים מעטות לאחר החורבן הפיזי של בית המקדש ושל ירושלים, נתפס רבי עקיבא ומוצא להורג. הדבר אירע  תוך כדי מאבק רוחני לשימור היהדות והאמונה. מאחר שנאסר עליו ללמוד וללמד תורה והוא לא יכול היה לעמוד בכך, הוא נתפס בסופו של דבר בידי הרומאים והוצא להורג.

מותו של רבי עקיבא היה בייסורים קשים, בשרו נסרק במסרקות ברזל, אולם דווקא אז הוא מגלה התעלות וגבורה, אינו פוחד, אינו מביע סבל, הוא מטהר עצמו מכל אנרגיה שלילית מסביבו וחש רק תחושת התעלות. זהו הרגע שבו הוא נוגע בשלווה שאליה שאף כל חייו, זהו הרגע שבו הוא נוגע בשלמות הנפש. הוא מקבל עליו עול מלכות שמיים ומת מתוך תחושת הגשמה של הרגע שחיכה לו כל חייו.

הגיע היום שבו נדרש להוכיח את אמונתו, את כל תעצומות נפשו ומאודו, והינה יש לו ההזדמנות והוא עושה זאת. באותה שעה יצאה בת־קול ואמרה, "אשריך רבי עקיבא". רבי עקיבא זוכה להגיע לנקודת שלוות הנפש שאליה כל אדם שואף; הוא מת עבור הנעלה מכול, כפי שכל אדם צריך לעשות כדי להיאבק על הדבר הנשגב בחייו. ככל שהמטרה נעלה יותר, כך ראוי להיאבק למענה. רק כך מגיעים למדרגות הגבוהות ביותר, לאידיאל הנשגב של אחדות ושלוות נפש.

לשאוף‭ ‬לשלמות‭ ‬הנפש
לשלב‭ ‬בין‭ ‬ההפכים‭ ‬והניגודים‭ ‬שבתוכנו‭,‬ לקבל‭ ‬את‭ ‬חוסר‭ ‬השלמות‭ ‬שלנו‭,‬ כדי‭ ‬להגיע‭ ‬לנקודת‭ ‬השלווה‭ ‬האמיתית‭ ‬שלנו‭.‬

בנו של רבי עקיבא בליל הכלולות

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ח', עמוד א

מַעֲשֶׂה בִּבְנוֹ שֶׁל רַ' עֲקִיבָא שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה. 
מֶה עָשָׂה?
כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיסָהּ, עָמַד לוֹ כָּל הַלַּיְלָה וְהָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה.
אָמַר לָהּ: טְלִי נֵר וְהָאִירִי לִי.
נָטְלָה נֵר וְעָמְדָה לְפָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר.
בַּבֹּקֶר קָרַב אֶצְלוֹ רַ' עֲקִיבָא
וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, "מָצָא" אוֹ "מוֹצֵא"?
אָמַר לוֹ "מָצָא".

סיפור זה עוסק במשמעותה העמוקה של האהבה. כדי להבין את הסיפור צריך לחזור לאביו של החתן רבי עקיבא. בתו של כלבא-שבוע, העשיר והמכובד, התאהבה ברועה הצאן הפשוט והעניו וזיהתה בו את היכולות שיהפכו אותו לבסוף לחכם גדול. מסירותה אליו ותמיכתה בו אפשרו לו לעלות לגדולה. לימים הוא יזקוף לה את הצלחתו.

מחתן מצופה לבלות את ליל הכלולות עם אשתו באופן שונה מהמתואר בסיפור. אלא שרבי עקיבא מבלה את כל הלילה בלימוד. הוא מבקש מאשתו הטרייה לעמוד לידו עם נר ולהאיר את דפי הלימוד עד הבוקר. בבוקר שאל אותו אביו: "מצא או מוצא?". במקורות היהודיים "מצא" כוונתו אישה טובה, ו"מוצא" כוונתו שאינה טובה. "מצא" בלשון עבר, כלומר דבר שמורגלים אליו, ואילו "מוצא" בלשון הווה, כלומר משהו שלא טוב איתו. הבן עונה "מצא", כלומר מבחינתו האשה טובה ופורייה היא.

הסיפור עוסק במשמעות האהבה כמשהו שמחבר בין שני אנשים. אהבה אינה רק החיבור הפיזי, אלא גם החיבור הרוחני, הפנימי. החשיבות של החיבור הפנימי באה לידי ביטוי בלימוד, כך הקשר עולה במדרגות גבוהות יותר של קרבה. אור הנר גם כן מקבל משמעות כפולה: להאיר את דפי הלימוד ולהאיר את הלבבות, למזג בין הפיזי לבין הרוחני. לא די בחיבור הפיזי לטובת הצלחת הקשר, כי אם יש חשיבות גדולה גם לעבודה הרוחנית, ליצירה המשותפת ולהקרבה. משיכה הנובעת רק מן החיבור הפיזי לא תאריך ימים, אולם משיכה שיש בה גם חיבור פנימי היא אינסופית. 

להתלהב‭ ‬
להבעיר‭ ‬את‭ ‬האש‭ ‬שבלב‭ ‬הלב‭ ,‬ולהרחיב‭ ‬את‭ ‬המודעות‭ ‬עד‭ ‬שתופיע‭ ‬ההארה‭.‬ להדליק‭ ‬את‭ ‬הסנה‭ ‬ברגש‭ ‬ולהסתיר‭ ‬את‭ ‬הפנים‭ ‬בענווה‭.‬

אהבתם של רחל ורבי עקיבא

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סב, עמוד ב 

רַ' עֲקִיבָא רוֹעֶה שֶׁל כַּלְבָּא שָׂבוּעַ הָיָה.רָאֲתָה רָחֵל בִּתּוֹ שֶׁל כַּלְבָּא שָׂבוּעַ שֶׁהוּא צָנוּעַ וּמְעֻלֶּה,
אָמְרָה לוֹ: אִם אֶתְקַדֵּשׁ לְךָ תֵּלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמַר לָהּ: הֵן. נִתְקַדְּשָׁה לוֹ בְּצִנְעָא.
שָׁמַע כַּלְבָּא שָׂבוּעַ וְהוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ וְהִדִּירָהּ הֲנָאָה מִכָּל נְכָסָיו. הָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְרַ' עֲקִיבָא.
בִּימוֹת הַחֹרֶף הָיוּ יְשֵׁנִים בְּמַתְבֵּן, הָיָה מְלַקֵּט תֶּבֶן מִתּוֹךְ שַׂעֲרוֹתֶיהָ.
אָמַר לָהּ: אִלְמָלֵי הָיָה בְּיָדִי הָיִיתִי נוֹתֵן לָךְ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב.
בָּא אֵלִיָּהוּ וְנִדְמָה לָהֶם כְּבֶן אָדָם וְקָרָא עַל הַפֶּתַח
וְאָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי קְצָת תֶּבֶן, שֶׁאִשְׁתִּי יָלְדָה וְאֵין לִי בְּמָה לְהַשְׁכִּיבָהּ.
אָמַר רַ' עֲקִיבָא לְאִשְׁתּוֹ: רְאִי אָדָם זֶה, שֶׁאֲפִלּוּ תֶּבֶן אֵין לוֹ. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ וּלְמַד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.
הָלַךְ וְיָשַׁב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לִפְנֵי רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ.

לְסוֹף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָמַד וְחָזַר לְבֵיתוֹ וְהֵבִיא עִמּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף תַּלְמִידִים.
יָצְאוּ הַכֹּל לִקְרָאתוֹ. שָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ וְיָצְאָה אַף הִיא לִקְרָאתוֹ. אָמְרוּ לָהּ הַשְּׁכֵנוֹת: שַׁאֲלִי לָךְ בְּגָדִים וְלִבְשִׁי וְהִתְכַּסִּי.
אָמְרָה לָהֶן: "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ", כְּשֶׁהִגִּיעָה אֶצְלוֹ נָפְלָה עַל פָּנֶיהָ וְהָיְתָה מְנַשֶּׁקֶת רַגְלָיו.
דְּחָפוּהָ תַּלְמִידָיו. אָמַר לָהֶם: הַנִּיחוּהָ, שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם – שֶׁלָּהּ הוּא.
שָׁמַע אָבִיהָ שֶׁאָדָם גָּדוֹל בָּא לָעִיר. אָמַר: אֵלֵךְ אֶצְלוֹ אֶפְשָׁר שֶׁיַּתִּיר נִדְרִי.
בָּא אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: אִלְמָלֵי יָדַעְתָּ שֶׁיְּהֵא אָדָם גָּדוֹל הָיִיתָ מַדִּירָהּ? אָמַר לוֹ: אֲפִלּוּ פֶּרֶק אֶחָד, אֲפִלּוּ הֲלָכָה אַחַת.
אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא. נָפַל עַל פָּנָיו וּנְשָׁקוֹ לְרַ' עֲקִיבָא עַל רַגְלָיו וְנָתַן לוֹ חֲצִי מָמוֹנוֹ.

סיפור זה עוסק במופת של אהבה, היטהרות והתמסרות נפש. מצד אחד, מדובר על הקרבה עמוקה בלתי־רגילה, אחד למען האחר, ומצד שני על התרחקות שהיא חלק בלתי־נפרד מן ההצלחה של הזוגיות ושל כל אחד בנפרד.

אביה של רחל כלבא-שבוע, העשיר והמכובד, אינו מקבל את בחירתה של בתו ומנשל אותה מירושתו, אך היא משוכנעת שמצאה את הזיווג הנכון ודבקה באהבה וברצונה שרבי עקיבא ילמד ויטפס מעלה. היא מקריבה את ירושת אביה ואת קשריה עם משפחתה ועם ביתה הפרטי למען לימודיו של עקיבא. בני־הזוג מידרדרים לשפל כלכלי. כל רכושם הוא מעט תבן במתבן שבו הם ישנים, אך גם כך הם שמחים בחלקם. הינה מגיע אביון לבקש תבן, ועקיבא אומר לאשתו כי ישנם גם כאלה שיש להם עוד פחות מלהם.

עקיבא לעולם אינו שוכח את מקור כוחו. לתלמידיו הוא אומר שהכול בזכות רחל וכי הוא שייך לה, גם כאשר הוא עולה לגדולה. הוא הופך להיות עשיר במובן הרוחני, ולכן גם היא מתעשרת כי שלה הוא. היא זאת שאפשרה את העושר הזה. לבסוף אביה, אשר שמע כי אדם גדול הגיע לעיר, ממהר להגיע אליו ומכבד אותו. כאשר הוא מזהה שזהו עקיבא, הוא נופל על ברכיו, מנשק את בני־הזוג ונותן להם חצי מממונו. זה סיפור פלאי על עוצמתו של האור עוד בהיותו גחלת ועד היותו אור גדול. האישה שנלחמה והקריבה זכתה לבסוף לאהבה, לכבוד, לממון ולהכרה אינסופית. היא ידעה לשמור על תמיכה, קרבה וריחוק, כדי לאפשר את הגדולה של היקר לה מכול. הגדולה יכולה לצמוח רק מתוך צמצום. רק מתוך השיברון יכולה להתרחש הארה.

להיטהר‭ ‬מחושך‭ ‬לאור
טיהור‭ ‬רוחני‭ ‬מעיוורון‭ ‬לתפיסת‭ ‬המציאות‭ ‬האמיתית‭,‬ להיטהר‭ ‬ולהתנקות‭ ‬מן‭ ‬העבר‭,‬ ליצור‭ ‬מתוך‭ ‬התעוררות‭ ‬ורעב‭ ‬פנימי‭.‬

הנחש בא להמית את ביתו ביתו של רבי עקיבא 

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנו, עמוד ב.

רַ' עֲקִיבָא הָיְתָה לוֹ בַּת.
אָמְרוּ לוֹ הַכַּלְדִּיִּים:
אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה יִשְּׁכֶנָּה נָחָשׁ וְתָמוּת.
הָיָה מֵצֵר עַל הַדָּבָר הַרְבֵּה.
בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נָטְלָה בִּתּוֹ אֶת הַמַּכְבֵּנָה וְנָעֲצָה אוֹתָהּ בַּכֹּתֶל.
פָּגְעָה בְּעֵינוֹ שֶׁל נָחָשׁ וְיָשְׁבָה בָּהּ.
בַּבֹּקֶר כְּשֶׁנָּטְלָה נִגְרַר וּבָא הַנָּחָשׁ אַחֲרֶיהָ.
אָמַר לָהּ אָבִיהָ: מֶה עָשִׂית?
אָמְרָה לוֹ: בָּעֶרֶב בָּא עָנִי וְקָרָא עַל הַפֶּתַח,
וְהָיוּ הַכֹּל טְרוּדִים בַּסְּעֻדָּה וְאֵין שׁוֹמֵעַ לוֹ.
עָמַדְתִּי וְנָטַלְתִּי מָנָה שֶׁנָּתַתָּ לִי וּנְתַתִּיהָ לוֹ,
אָמַר לָהּ: מִצְוָה עָשִׂית.
יָצָא רַ' עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמַָּוֶת"
וְלֹא מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ.

על פי הגורל נגזר על בתו של רבי עקיבא למות ביום חתונתה מהכשת נחש. מותה הצפוי ציער מאוד את רבי עקיבא, אולם ביום החתונה נטלה מכבנה (סוג של סיכת ראש), נעצה אותה בקיר והינה פגעה בנחש, אף מבלי שידעה על קיומו. מנעיצת המכבנה מת הנחש. בבוקר כאשר התגלתה גופת הנחש שאל אותה אביה מה עשתה באותו ערב. היא סיפרה לו על מעשה הצדקה אשר עשתה לעני שעמד בפתח הבית כשאיש אינו שם לב אליו, ואילו היא נתנה לו יחס, הגישה לו אוכל וטיפלה בו יפה אף על פי שהיה זה יום חתונתה. 

גורלה השתנה באמצעות הצדקה, כלומר הגורל אינו מוכתב מראש ללא אפשרות להתערב בו. אנו במעשינו יכולים לפעול כדי להגשים את תוכניותינו ואת ייעודנו, לשנות ולהשפיע על מהלך הדברים, גם בתחומים של חיים ומוות.

לאדם יש רצון חופשי וקיימת בפניו היכולת לפעול ולחולל תמורות. חוסר השלמות הוא חלק בלתי־נפרד מן הבריאה. בכוחנו לשנות את המציאות ולהפוך את האין ליש. יש חדש צומח רק לאחר שבירה לרסיסים והתרסקות כאשר הלב פתוח ורעב לשינוי.

לחבר‭ ‬את‭ ‬היקומים‭ ‬העליונים‭ ‬לתחתונים
לפעול‭ ‬ללא‭ ‬דיחוי‭ ‬לסיים‭ ‬מה‭ ‬שהתחלנו‭,‬ לפעול‭ ‬להגשים‭ ‬את‭ ‬הייעוד‭ ‬ואת‭ ‬החלומות‭ ‬שלנו‭,‬ להפוך‭ ‬את‭ ‬המטרות‭ ‬למציאות‭.‬

רבי עקיבא מסביר לנציב הרומאי מהו מקור השלמות

מדרש תנחומא-בובר, פרשת תזריע, ז;

שָׁאַל טוֹרְנוֹסְרוּפוֹס הָרָשָׁע אֶת רַ' עֲקִיבָא:
אֵיזֶה מַעֲשִׂים נָאִים – שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם?
אָמַר לוֹ: שֶׁל בָּשָׂר וָדָם נָאִים.
אָמַר לוֹ טוֹרְנוֹסְרוּפוֹס: הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ – יָכוֹל אָדָם לַעֲשׂוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהֶם?
אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: לֹא תֹּאמַר לִי בִּדְבָרִים שֶׁהֵם לְמַעְלָה מִן הַבְּרִיּוֹת,
שֶׁאֵין שׁוֹלְטִין בָּהֶם, אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁהֵם מְצוּיִים בִּבְנֵי אָדָם.
אָמַר לוֹ: לָמָּה אַתֶּם נִמּוֹלִים?
אָמַר לוֹ: אַף אֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה עָתִיד לוֹמַר לִי כֵּן,
לְכָךְ הִקְדַמְתִּי וְאָמַרְתִּי לְךָ:
מַעֲשֵׂי בָּשָׂר וָדָם הֵם נָאִים מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
הֵבִיא לוֹ רַ' עֲקִיבָא שִׁבּוֹלִים וּגְלוּסְקָאוֹת,
אָמַר לוֹ: אֵלּוּ מַעֲשֵׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
וְאֵלּוּ מַעֲשֵׂה בָּשָׂר וָדָם – אֵין אֵלּוּ נָאִים?
הֵבִיא לוֹ אֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן וְכֵלִים מִבֵּית שְׁאָן,
אָמַר לוֹ: אֵלּוּ מַעֲשֵׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
וְאֵלּוּ מַעֲשֵׂה בָּשָׂר וָדָם – אֵין אֵלּוּ נָאִים?
אָמַר לוֹ טוֹרְנוֹסְרוּפוֹס: הוֹאִיל וְהוּא חָפֵץ בְּמִילָה, לָמָּה אֵין הַוָּלָד יוֹצֵא מָהוּל מִמְּעֵי אִמּוֹ?
אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא:
וְלָמָּה שָׁרְרוֹ יוֹצֵא עִמּוֹ וְאִמּוֹ חוֹתַכְתּוֹ? וְלָמָּה אֵינוֹ יוֹצֵא מָהוּל?
לְפִי שֶׁלֹּא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּצְווֹת אֶלָּא כְּדֵי לְצָרֵף אוֹתָם בָּהֶן.

רבי עקיבא, שומר הגחלת של היהדות בזמן גזירות הרומאים, מתייצב מול רופוס, הנציב הרומי הבכיר אשר שלט בישראל בתקופת מרד בר כוכבא. רופוס היה האחראי לשמד ביהודים וביהדות בארץ. באותה עת יש מאבק בין שתי התרבויות – היהודית והרומית מחריבתה. רבי עקיבא, אשר היה חזק מאוד באמונתו, מוכיח לאדונו הנציב הרומי כי אין בו ספקות, גם תחת הדיכוי של השולט.

על פי התרבות הרומית-יוונית, השלמות מושגת על ידי בני האדם, ואילו ביהדות השלמות מקורה בבריאה. רבי עקיבא מראה לרופוס כיצד ברא האל את העולם כחומר אשר ממנו האדם יוצר את השלמות, לדוגמה החיטה והלחם. מה ברא האל ומה עושה עם זה האדם: האל ברא את החיטה, והאדם יוצר איתה את הלחם. כך גם ברית המילה, שבאמצעותה האדם מביא את מעשי האל לכדי שלמות. באותו אופן גם הזהב הגולמי הופך מושלם רק לאחר שאדם צורף אותו. רבי עקיבא מוכיח לרופוס שגם תחת השבר הנורא שגוזרים הרומאים עליו ועל העם, יש לו ודאות בבורא, ליבו נותר שלם באמונה: אין דבר שלם יותר מלב שבור.

להתחזק‭ ‬בוודאות‭ ‬האמונה‭ ‬
להתחזק‭ ‬באמונה‭,‬ לצעוד‭ ‬קדימה‭ ‬ולא‭ ‬ליפול‭ ‬בתחושת‭ ‬הספק‭,‬ להיות‭ ‬פתוחים‭ ‬לקבל‭ ‬את‭ ‬הברכה‭ ‬בוודאות‭ ‬מוחלטת‭.‬