שמואל א, פרק כז
"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־לִבּוֹ עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם־אֶחָד בְּיַד־שָׁאוּל אֵין־לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל־אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְנִמְלַטְתִּי מִיָּדוֹ" שמואל א, כז, א
"וַיִּתֶּן־לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־צִקְלָג לָכֵן הָיְתָה צִקְלַג לְמַלְכֵי יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה" שמואל א, כז, ו
שאול המלך ממשיך לרדוף את דוד למרות הבטחותיו לחדול. כל הניסיונות לפייסו כושלים. ברגע האמת שאול חוזר לסורו. דוד נמלט לאזור הפלשתי, ומקבל מן המלך הפלשתי את צקלג, שם הוא עוסק בהשתלטות על שטחי הנוודים באזור הספר, אזורים שיישארו מאז חלק ממלכת יהודה. דוד מקשיב לקול הפנימי ונוטל פסק זמן מן המאבק. הוא מנצל את ההפוגה כדי להתעצם ולצבור כוחות להמשך המאבק מול שאול, אשר ברור לו כי טרם הסתיים. בתקופת רדיפה ושפל, יש לעצור ולצבור כוחות, לעצור ולהקשיב ולהמתין להנחיה.
להקשיב לקול הפנימי
לסמן יעדים, לחתור לאני המושלם בהתמדה, כדי שנדע מה לתקן ולפעול בלי להיכנע להפרעות חיצוניות.
