שנת 145 לפנה"ס
"ובהאמינו לו עשה כאשר אמר וישלח את החיל וילכו לארץ יהודה: ויַשאֵר איתו שלושת אלפים איש אלפיים מהם שילח לגליל ואלף הלכו אתו:וכאשר בא יונתן לעכו ויסגרו אנשי עכו את השערים ויתפשוהו ואת כל אשר באו אתו הרגו בחרב: וישלח טריפון חיל וסוסים לגליל ואל העמק הגדול להמית את כל האנשים אשר בעד יונתן:וידעו כי נתפַּשׂ ויֹאבד הוא ואשר איתו ויעודדו איש את רעהו ויצאו ערוכים נכונים למלחמה: ויראו הרודפים כי בנפשם הוא וישובו:ויבואו כולם בשלום לארץ יהודה ויבכו את יונתן ואת אנשיו וייראו מאוד ויבך ישראל בכי גדול"
ספר מקבים א, יב, מו
בשנת 145 לפנה"ס נלחמו דמטריוס השני ובאלאס ליד אנטיוכיה. באלאס נוצח ונהרג. דמטריוס השני הגיע לעכו, קרא ליונתן ושכנע אותו להעביר אליו את נאמנותו בתמורה לשטחים נוספים באזור לוד ורמתיים. יונתן התחייב לשקט ולתמיכה בעת הצורך. הממלכה היהודית העצמאית הולכת ומתבססת.
גם אנטיוכוס השישי, שעלה לאחר מכן בהפיכה שביצע טריפון, שמר על הברית עם יונתן. דמטריוס, שעדיין שלט באנטיוכיה, סירב לפנות את מצודת החקרא בירושלים. לכן יונתן העביר את נאמנותו בתבונה לטריפון. כך ניתנה לאחים יונתן ושמעון הבטחה לשליטה בכל אזור יהודה והחוף. התמרונים הפוליטיים המוצלחים של יונתן ושמעון בין השליטים הסלווקים הנאבקים זה בזה, היו הבסיס למדינה החשמונאית. הם כבשו יחד בזה אחר זה את חבלי הארץ מידי דמטריוס. אולם הצלחותיו הגדולות של יונתן הדאיגו את טריפון, פטרונו הסלווקי, שכן הן חרגו מן הכוונה הראשונית לבסס בן־ברית והפכו לעצמאות של ממש. טריפון יצא למסע בארץ ישראל, הזמין בעורמה את יונתן לפגוש אותו בעכו עם אנשיו, וכאשר נכנסו לעיר הרג את כל מלוויו ושבה את יונתן. כעת נותר שמעון להנהיג את יהודה לבדו. טריפון יצא לכיוון ירושלים, ודרש תמורת יונתן הסכמה לנאמנות, אך המשיך לתקוף את שמעון ואת אזור יהודה, ולבסוף אף הרג את יונתן בבית שקמה. אבל כבד ירד על העם וחשש מפני אובדן של כל ההישגים בתקופת המרד החשמונאי. שמעון חידש את הברית עם דמטריוס כנגד טריפון וייצב שוב את עצמאות ממלכתו.
יונתן הוא מנהיג וכהן גדול אהוב, הוא אינו שוקע בהאדרה עצמית, אלא עסוק בחיזוק ההמלכה ובדאגה לעמו, דבר שעולה לו בסופו של דבר בחייו.
לקחת אחריות ולעשות את התיקון
לקחת אחריות על מעשינו ולעשות את התיקון, הדרך לתיקון ותשובה פתוחה תמיד.
