שנת 66 לספירה
"ויוסף, אחרי בואו אל ארץ הגליל, בקש למצא חן בעיני כל יושבי הארץ, בדעתו כי בדבר אם גם ישגה ביתר הדברים. הוא ראה כי ימשוך אליו את טובי הארץ בתתו להם חלק בשלטון, ואת לב כל העם – בשימו עליו אנשים ידועים ונבונים מילידי הארץ על-כן בחר לו שבעים אנשים חכמים מזקני העם שם אותם למושלים בכל ארץ הגליל"
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק כ, פסקה ה
בשונה מן המצב באזור ירושלים ויהודה, יישובי הגליל היהודי היו מוקפים יישובים נוכריים אשר נותרו נאמנים לרומאים והיו נגישים לסיוע רומאי מן הים או מצפון. לגליל הייתה חשיבות רבה עבור המורדים, בהיותו פורה וחיוני לאספקת מזון וכוחות לוחמים, אולם אלו היו לא־מיומנים ולא־מחומשים. יוסף בן מתתיהו, אשר מונה למפקד המרד בגליל, החל לבצר את הערים, לחמש ולאמן כ־100,000 לוחמים. הערים המרכזיות שביצר יוסף הן: יודפת, צולמין, יפיע, הר תבור, טריכאי, טבריה, ארבל, עכברא, יבנית, מרות, גמלא, ציפורי וגוש חלב. פיצול הערים המבוצרות, אשר נבע מן הצורך לשלוט בדרכי הרוחב בגליל, גרם להחלשת הכוח המרכזי ולהחלשת העמידות של כל נקודה בנפרד.
יוסף עצמו היה ממשפחת כוהנים המקורבת לרומאים, ולכן נחשב מתון בדעותיו, בניגוד לקנאים אחרים בגליל, דוגמת יוחנן מגוש חלב. כאשר קנאים שדדו שיירה של המלך אגריפס השני, הוא השיב את השלל, למורת רוחם הרבה של הקנאים. ההמון הכפרי ניסה לתפוס ולהרוג אותו ואף שרף את ביתו. הוא הצליח להיחלץ בנס ולרצות את ההמון. האצילים והמתונים נטו ליוסף, ואילו הפליטים והעניים נטו לצד הקנאים. הלוחמים היו עסוקים במלחמה פנימית ביניהם במקום להיערך לאויב הגדול שעומד להכות בהם. יוחנן מגוש חלב שלח שליחים לממשלת המרד בירושלים כדי לבקש את הדחת יוסף, אך יוסף הצליח לרצות את הקנאים ונותר המפקד בגליל. החודשים שקדמו להגעת הרומאים לא נוצלו להתארגנות מספקת, ובוזבזו על מאבקים פנימיים.
כאשר הכוחות השונים בגליל נמשכים לכיוונים שונים ומנוגדים, המשך קיום המפעל הלאומי נמצא בסכנה. מילים יכולות לפגוע ולרמוס, אך שימוש נכון בהם יכול להביא גם לגאולה.
לעשות שימוש נבון במילים
למילים יש כוח רב. הן עלולות לפגוע או לרומם, עלינו להשתיק את האנוכי ולעשות שימוש חיובי וזהיר בכוחן של המילים.
