שנים 133 עד 134 לספירה
"אז שלח אליהם אדריאנוס את המעולים שבמצביאיו ובראשם יוליוס סוורוס שנשלח מבריטניה, שם שימש כמושל – נגד היהודים"
דיו קסיוס, תולדות הרומאים, ספר 69, פרק 13, סעיפים 1–2
"הלה נרתע מלהאבק עם האויב במלחמה פנים-בפנים לאחר שראה את המונם הרב ואת חמת-יאושם, אלא תופס היה מהם, יחידים יחידים, בידי חייליו הרבים וקציניו, וכלאם וסגר עליהם במצודות ובכך מנע מהם מזונות. בדרך זו עלתה בידו קימעא קימעא ובהסתכנות מועטת לקפחם, להצמיתם ולהכחידם, רק מועטים מהם ניצלו"
דיו קסיוס, תולדות הרומאים, ספר 69, פרק 13, סעיף 3
בשלב השלישי של המרד, הקיסר הרומאי אדריאנוס החל להבין שמדובר במרד גדול ולא באירוע מקומי. לכן החל מזרים לגיונות חזקים מכל רחבי האימפריה לצורך דיכוי המרד. בראש הכוחות העמיד את המצביא המוכשר ביותר שיכול היה לגייס – יוליוס סוורוס.
לבר כוכבא היו לוחמים רבים, ועל רקע הצלחותיו הראשונות, רמת המוטיבציה שלהם הייתה גבוהה מאוד. לכן סוורוס העדיף אסטרטגיה של התשה על פני התמודדות חזיתית. הוא בודד יישובים, הכניע אותם ושרף אותם, ואת אנשי המקום שבה או הרג. במקביל לכך, הוא בנה רשת של מבצרים ומחנות צבא כדי לנתק את הדרכים ולהרעיב את המורדים. בדרך זאת השמיד סוורוס בהדרגה את התשתית הפיזית ומנע את אספקת המזון ואת עתודות הלוחמים של המרד. מחנות צבאיים גדולים הוקמו ביריחו, בחברון ובבית גוברין. סוורוס קיבל עוד ועוד לגיונות לתגבורת, ובשיא המרד שליש מן הלגיונות הרומיים שהו ביהודה, דבר שיכול ללמד על עוצמת המרד ועל כוחו של בר כוכבא. הצלחותיו של סוורוס בכיבוש יישובים ובמניעת אספקה ותגבורת מן הכוחות הנאמנים לבר כוכבא גרמו לצמצום השטח שבשליטת בר כוכבא. בשלב זה של המרד שלט בר כוכבא בשטח שבין בית אל, אמאוס, חברון ויריחו בלבד.
החיילים הרומאים זורמים מכל רחבי האימפריה כדי לדכא את המרד ביהודה, הם הורסים ומשמידים כל מה שעומד בדרכם ומורידים חושך על יהודה, למורדים אין ישועה.
לבער את המגיפות
לטהר את גופנו מן המחלות החשוכות אשר באות מן החוץ ומאיימות על האיזון של גופנו ולהימנע מהימצאות במקומות שם המגפות מתחוללות.
