רבי עקיבא צופה בשועל יוצא מחורבות המקדש וצוחק
תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כד, עמוד א עמוד ב
רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא
הָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמְעוּ קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי מִפְּלַטְיָא
בְּרִחוּק מֵאָה וְעֶשְׂרִים מִיל. הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק.אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק?
אָמַר לָהֶם: וְאַתֶּם מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים?אָמְרוּ לוֹ: הַגּוֹיִים הַלָּלוּ שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לַעֲצַבִּים וּמְקַטְּרִים לֶאֱלִילִים
יוֹשְׁבִים בֶּטַח וְהַשְׁקֵט, וְאָנוּ – בֶּית הֲדוֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ שָׂרוּף בְּאֵשׁ,
וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק – וּמָה לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ כָּךְ, לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
שׁוּב פַּעַם אַחַת הָיוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם,כֵּוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַצּוֹפִים קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם.
כֵּוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת רָאוּ שׁוּעָל שֶׁיָּצָא מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים,
הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים?
אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" עַכְשָׁו שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בּוֹ – וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ"
וְכִי מָה עִנְיַן אוּרִיָּה אֵצֶל זְכַרְיָה, וַהֲלֹא אוּרִיָּה בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וּזְכַרְיָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי?
אֶלָּא תָּלָה הַכָּתוּב נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה,
בְּאוּרִיָּה נֶאֱמַר: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר"
בִּזְכַרְיָה נֶאֱמַר: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם"
עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּם נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה;
עַכְשָׁו שֶׁנִּתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה, בְּיָדוּעַ ברור הוא
שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיֶּמֶת.וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ! עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ!
כמה שנים לאחר חורבן בית המקדש בירושלים, צועדים בין החורבות גדולי החכמים של אותה עת: רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא. כאשר שומעים את המולת העיר הנוכרייה, אשר יהודיה סולקו ממנה ומקומותיה הקדושים נחרבו, הם בוכים, ואילו רבי עקיבא שוחק. כאשר הם מתקרבים לחורבות בית המקדש ולאזור קודש הקודשים, מקום שבו רק לכוהן הגדול הייתה רשות להיות נוכח, משוטט לו שועל. שוב הם בוכים, והוא שוחק.
שואלים את רבי עקיבא מדוע? משיב להם כי מרגע שאירע החורבן, הוא נוכח כי נבואות החורבן התגשמו, ולפיכך כך גם נבואות הנחמה והבנייה מחדש יתרחשו. הם מבינים זאת ומודים לו: "עקיבא נחמתנו".
החורבן הוא הדבר שנתפס בתודעה. יש לראותו במסגרת התמונה השלמה. החורבן הוא אפשרות לשחרור. משבר ופורענות הם הזדמנות לעשיית תיקון וחשבון נפש. משבר גורם לתהליך של תשובה וריפוי. המשבר נבע מתוך תהליך המחייב בחינה מחדש והשלמה; מן החורבן יצמח הבית החדש. הגאולה יכולה להתקיים רק אחרי משבר או חורבן, רק אם יורדים למקום הכי נמוך ועוברים את תהליך התיקון המתבקש, רק אז ניתן לראות בהתגשמותו של העתיד במיטבו, רק אז יכולים לזכות בגאולה.
לשחרר
לשחרר את האגו, לשחרר את הרצון האנוכי ואת הקטנוניות. נקודת השפל מחייבת אותנו לבחון מחדש את חיינו ולהתעורר, מן השברים יצמח הבית החדש.
