שמואל א, פרק יב
"לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה" שמואל א, יב, ד
"אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח" שמואל א, יב, יא
"הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ" שמואל א, יב, יז
שמואל נפרד מתפקיד המנהיגות בנאום. הוא מזכיר לעם כי העובדה שאלוהים אישר להם מלך אינה אומרת שהמהלך נכון. הוא מזכיר להם כי לא לקח דבר לעצמו, וכי עשה הכול לשם שמיים ובניקיון כפיים. שמואל לא לקח דבר בניגוד למלך שרק ירצה לקחת. שמואל מזכיר לעם כי לאחר שחזר בתשובה וביער את הפולחן, אלוהים נטה לצידו וחווה הצלחות ושגשוג. לכן הצורך במלך כעת אינו הכרחי כמו הצורך להמשיך בדרך הטובה. על העם ועל המלך מוטל להמשיך לשמור על דרך הישר. כאות למורת רוחו מהמלכת שאול, שמואל קורא לגשם בעת הקציר. העם נחרד. מדובר באסון חקלאי. שמואל מרגיע את העם, שאם ימשיכו לעבוד את אלוהים, הוא יהיה לצידם. כאשר פועלים לטובת האחר, יש לעשות זאת ללא תנאים וללא ציפייה לקבל תמורה, רק כך נזכה בברכה אמיתית.
להתמסר
להתמסר, מתוך כוונה להתאחד עם האחר, תוך קבלת העצמי וקבלת האחר ללא תנאי.
