שנת 70 לספירה
"כאשר כלתה מלאכת הסוללות, מדדו הבונים הרומאים את המרחק ביניהן ובין החומה בפתיל פשתים עם משקלת עופרת, אשר השליכו מראשי הסוללות מהם והלאה, כי לא מצאו להם עצה אחרת נגד המורים עליהם מראש החומה, ובראותם, כי מעתה יהיה לאל-יד מכונות-הרעש הכרויים, אילי הברזל להשיג את חומות העיר, הגישו את כלי-המלחמה האלה וטיטוס הקריב את מכונות-הקלע אל חומת העיר, למען אשר לא יכשילו היהודים מעומדים למעלה את הכרים, וצווה לנגח את ההומה"
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ה, פרק ו, פסקה ד
ירושלים הייתה מוקפת מכל הכיוונים בגאיות ובנקיקים, למעט האגף הצפוני, אשר היה מוגן בשלוש חומות. החומות הצפוניות נבנו בזו אחר זו ככל שהעיר התפשטתה צפונה. גם הר הבית עצמו היה מבוצר היטב בחומות ובמגדלים. לכן טיטוס החל את ניסיונות הכיבוש בחלק הצפון מערבי, אשר היה מישורי ונוח יותר לתקיפה. יוסף בן מתתיהו ניסה לדובב את היהודים על החומות להיכנע ולהגיע להסכמות כדי להציל את העיר ואת המקדש, אך לשווא. הקנאים דבקו בעמדתם – להילחם עד מוות.
במשך חמישה עשר ימים תקפו חיילי טיטוס את החומה השלישית עם אילי ברזל, עד שהכריעו אותה. כאשר התקרבו לחומה השנייה, ספגו מתקפות עזות מכיוון לוחמי יוחנן מגוש חלב בהר הבית. אנשי שמעון בר גיורא שמרו על חומות העיר העליונה. מאות לוחמים שנשבו נצלבו מול החומות מתוך כוונה לשכנע את הנצורים להיכנע, אך לשווא. לבסוף, הובקעה גם החומה השנייה ובין הרומאים להר הבית נותרה רק חומה אחת.
יוסף בן מתיתיהו עומד בפני המורדים על החומות ומנסה לשכנעם כי מאבקם כוזב וסופם לאבדון, אך דבריו נופלים על אוזניים ערלות.
לרדוף אמת
לשמוע ולהשמיע אמת, גם כשהיא אינה נוחה וכואבת וגם שאינה כדאית, רק כאשר פותחים את הלב מתרחש הנס.
