שמואל א, פרק ז
"וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ" שמואל א, ז, ד
"וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד ה' בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל" שמואל א, ז, יג
"וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית-אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה" שמואל א, ז, טז
שמואל פועל בהצלחה לביעור העבודה הזרה בקרב ישראל. הוא עורך כינוס דתי במצפה. העם מכה על חטאיו ומקריב קורבנות לאלוהים. הפלשתים תוקפים את ישראל. שמואל מעלה קורבן לאלוהים, זועק להצלה, ואלוהים נענה לו. הפלשתים נכנעים ונסוגים. שמואל השופט נודד בקרב העם. הוא נע בין בית אל, הגלגל והמצפה, ושופט בהצלחה את ישראל. רק כאשר שמואל מבער את העבודה הזרה ואת המחשבות השליליות, מתרחש הנס. רק כאשר ליבם של ישראל נפתח והם זונחים את העיסוק האנוכי בעצמם, רק אז מתרחשת הגאולה – הם מגיעים לנקודת השלווה והפולש המשעבד מנוצח.
לממש את גן עדן
לממש את השמיים בארץ, לצמצם את האגו ולעסוק ברוח. לאהוב את האחר ולשאוף תמיד לשלום.
