יהושע, פרק טז
"וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל לִבְנֵי יוֹסֵף, מִיַּרְדֵּן יְרִיחוֹ, לְמֵי יְרִיחוֹ, מִזְרָחָה; הַמִּדְבָּר, עֹלֶה מִירִיחוֹ בָּהָר–בֵּית-אֵל. ב וְיָצָא מִבֵּית-אֵל, לוּזָה; וְעָבַר אֶל-גְּבוּל הָאַרְכִּי, עֲטָרוֹת. ג וְיָרַד-יָמָּה אֶל-גְּבוּל הַיַּפְלֵטִי, עַד גְּבוּל בֵּית-חוֹרֹן תַּחְתּוֹן–וְעַד-גָּזֶר" יהושע, טז, א
השבט הבא בתור לבחירת נחלה הוא שבט יוסף, אשר נציגיו הם אפרים ומנשה. אפרים מתנחל במרכז הארץ משפלת יהודה ועד הירדן. בני יוסף שניים בהנהגה אחרי שבט יהודה. בנות צלפחד זוכות לנחלת אביהן, כפי שהובטח להן במדבר. מכיוון שהן משתייכות לשבט מנשה, הן זוכות לנחלה בנחלת מנשה.
שבט מנשה זוכה לנחלה גדולה במרכז הארץ – אזור השומרון והכרמל עד הירדן. חצי שבט מנשה כבר התנחל בעברו השני של הירדן. נציגי שבט יוסף מתלוננים על הנחלה שזכו לה בטענה שהיא הררית ומיוערת, קשה לעיבוד ומרובת כנענים עוינים. יהושע שולח אותם להתמודד עם הקשיים, ובניגוד לכלב ולשבט יהודה, הם אינם מראים תעצומות נפש ומוטיבציה לכיבוש נחלתם. בשעה גורלית זו, השבטים נדרשים לצמצם את העיסוק בצרכים האנוכיים שלהם לטובת השליחות הגדולה יותר של מעשה ההתנחלות. הם נדרשים להתאחד ולהתחבר, כי רק כך יוכלו לעמוד במשימה הקשה. אם כל קבוצה או אדם יעסקו רק בצרכיהם, הכישלון הכללי יהיה מובטח.
להתחבר לבורא
לצמצם את העצמי מתוך ענווה ולהתחבר לבורא ולברואים. לבנות גשרים ולהרחיב את התודעה באמצעות פתיחת הלב.
