שנת 69 לספירה
"דברי הקנאים מצאו חן בעיני האדומים, והם עלו דרך העיר אל בית-המקדש. והקנאים, אשר כלו עיניה מלייחל אל האדומים, ויצאו לקראתם מחצר ביה ה' הפנימית, ואחרי-כן התחברו אליהם והסתערו יחד אתם על המשמר, ושחטו שומרים אחדים אשר נמו שנתם, ויתר השומרים הקיצו והרימו קול צעקה, וכל חיל המשמר התעורר בבהלה"
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד, פרק ד, פסקה ד
מול הנהגת המתונים בעיר בראשות חנן בן חנן ויוסף בן גוריון אשר נתמכו על ידי יהושע בן גמלא ורבן שמעון בן גמליאל הזקן, עמדה הנהגת הקנאים בראשות אלעזר בן שמעון. המתונים נערכו למצור לצד רצונם למצוא נוסחה למשא ומתן ולהסכמות עם הרומאים שיצילו את העיר. מכל חלקי הארץ זרמו פליטים וקנאים אשר הביעו התמרמרות על ההנהגה המתונה שנכשלה בהגנה על הגליל. יוחנן מגוש חלב, שהיה ממנהיגי הקנאים, ליבה את האש כנגד המתונים שהפכו למיעוט בעיר ככל שזרם הפליטים גבר. הקנאים החלו להרוג בזה אחר זה את מנהיגי המתונים. חנן בן חנן נאם בפני העם וניסה לשכנע אותם לגנות את הקנאים ולבודדם. העם נרתם לבקשתו ורדף את הקנאים שהתבצרו בהר הבית.
חנן נמנע מתקיפת הקנאים שהתבצרו בהר הבית, מחשש לחילול המקום הקדוש. יוחנן מגוש חלב תפס פיקוד על מחנה הקנאים במקום אלעזר בן שמעון ואיחד את המחנה כנגד חנן בן חנן המתון, תוך הצגתו כבוגד. הקנאים הזעיקו את האדומים, אשר הגיעו לעיר, ובחסות מזג אוויר סוער הצליחו להיכנס אף על פי ששעריה נסגרו בפניהם. הם התפרצו לעיר ועם הקנאים החלו במסע טבח בעיר, רצחו את חנן בן חנן, את יהושע בן גמלא ואת שאר מנהיגי העם המתונים. בימים הבאים נמשכה מלחמת האחים בעיר בין המתונים לקנאים ללא הכרעה ברורה. הקנאים המשיכו לשלוט באזור המקדש ובהר הבית.
הקנאים אינם רוצים להתחבר לשום אנרגיה חיובית, אלא רק חותרים לחושך ואלימות, הם בוחרים במוות במקום בחיים.
לרדוף שלום וליישב סכסוכים
לעודד פתרונות בדרכי פיוס וסובלנות. להקשיב לאחר תחילה, לחפש את האור בחשכה ולבקש רק טוב.
