חשיבותה של המחלוקת בין הלל לשמאי
תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא, עמוד א
מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי,
אָמַר לוֹ: גַּיְּרֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ,
כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת.
דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ.
בָּא לִפְנֵי הִלֵּל – גִּיְּרוֹ.
אָמַר לוֹ: "מָה שֶׁשָּׂנאוּי עָלֶיךָ לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרֶךָ" –
זוֹהִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְהַשְּׁאָר פֵּרוּשׁ הוּא – לֵךְ לְמַד.
בבסיס הסיפור עומדת השאלה מדוע נקבעה ההלכה לפי בית הלל ולא לפי בית שמאי? בית הלל נוחים יותר, גמישים יותר, אינם ממהרים להיעלב ואף מקשיבים לדברי האחר, משננים תחילה את טיעוני הצד השני, במקרה זה בית שמאי, בטרם יטענו בעצמם, כלומר מתוך הקשבה ודיאלוג פתוח עם הצד שמנגד.
מצד שני, נקבע כי גם אלו וגם אלו דברי אלוהים חיים. למעשה, המדרש טוען כי יותר משהעמדה של כל אחד מהם בנפרד חשובה, קיימת חשיבות למחלוקת ביניהם. מהי העוצמה של המחלוקת? יצירת ניגוד בין שני הצדדים אשר באמצעותו נוצר השלם. כדי להגיע לאמת, כלומר להלכה, חייבים ניגוד, חייבים מחלוקת. רק כך ניתן להגיע לחקר האמת. לשם כך, יש לדעת לקבל ביקורת, לשמוע את הצד השני ולדעת להגיע לכדי הסכמה.
בתלמוד נטען כי אין חרב מתחדדת אלא בירך חברתה. כלומר, כדי להגיע לחידוד, להגיע לאמת, יש להעז. אין לחשוש ממחלוקת; יש צורך בדיאלוג, במחלוקת ובלימוד משותף. לכן חייבים את הניגוד, כי אחרת אי־אפשר להתקדם ולהשתפר ואי־אפשר לעלות במדרגות הרוחניות. לכן, בפתיחת מדרש זה נאמר כי מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים. איזה מחלוקת לשם שמיים? מחלוקת שמאי והלל. תמיד יש מקום לשתי עמדות. הניגודים וההפכים הם חלק מאותו שלם. אין לפחד מכך. עלינו לצאת מתוך העצמי האנוכי שלנו ולהקשיב לאחר. רק כך נגיע לשלם.
להעיז
להתגבר על הפחדים, על הכבלים ולצאת לחופשי. לעקוף את המכשולים ולהעז, ליטול אחריות.
הלל קופא על גג בית המדרש
תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף לה עמוד ב
אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן,
שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה עוֹשֶׂה וּמִשְׂתַּכֵּר בִּטְרַפָּעִיק.
חֶצְיוֹ הָיָה נוֹתֵן לְשׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ
וְחֶצְיוֹ לְפַרְנָסָתוֹ וּלְפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ.
פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר
וְלֹא הִנִּיחוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִכָּנֵס;
עָלָה וְנִתְלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרֻבָּה,
כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.
אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וּתְקוּפַת טֵבֵת הָיְתָה,
וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם.
כְּשֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר לוֹ שְׁמַעְיָה לְאַבְטַלְיוֹן:
אַבְטַלְיוֹן אָחִי, בְּכָל יוֹם הַבַּיִת מֵאִיר וְהַיּוֹם אָפֵל,
שֶׁמָּא יוֹם מְעֻנָּן הוּא?
הֵצִיצוּ עֵינֵיהֶם וְרָאוּ דְּמוּת אָדָם בָּאֲרֻבָּה.
עָלוּ וּמָצְאוּ עָלָיו רוּם שְׁלֹש אַמּוֹת שֶׁלֶג.
פְּרָקוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ וְסָכוּהוּ וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה.
אָמְרו: רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת.
הלל הזקן, מגדולי חכמי היהדות, היה איש ישר, צנוע, למדן ועניו. בתחילת דרכו חי בעוני נורא, אך היה צמא מאוד ללמוד, לעלות בחוכמה, לדעת ולהתפתח. כאשר לא עלה בידו להיכנס לשיעור של שמעיה ואבטליון (הצמד שקדם להלל ושמאי במאה ה־1 לפני הספירה), עלה על ארובת בית המדרש והאזין דרכה לשיעור. בחוץ היה שלג כבד שהסתיר את פיר הארובה ולכן השתרר חושך בפנים. הלל היה מוכן להקריב את היקר לו מכול בשביל לשמוע את מילותיהם של שמעיה ושל אבטליון. הוא שם את הצרכים האנוכיים שלו בצד.
התלמידים יצאו לבדוק מה גרם לחושך, וראו אותו קפוא על הגג. הם הכניסו אותו פנימה והניחוהו ליד התנור לחממו. העובדה ששיעור כרוך בתשלום היא הביקורת המובלעת בסיפור: לימוד וחוכמה אינם צריכים להיות תלויים בעושר, אלא יש להנחיל אותם במחיר שווה לכל נפש ובוודאי לא תמורת חצי משכר יום עבודה. יש לעשות שימוש נכון במילים ובחוכמה, הן עלולות לטמא או לרומם.
העובדה שהם חיללו שבת כדי להכניס את הלל, מראה עד כמה חשוב המעשה ואיזה ערך יש ללימוד ולעבודה הרוחנית המשותפת שלהם פנימית. על האדם, בדומה להלל, להימצא בתוך הבית החם שבו לומדים יחד, להתאחד, להשתפר ולהתפתח בתוך הקהילה ולא מעבר לגדר או לבדו. כאשר הלב פתוח, הנשמות הרב־גוניות מתאחדות.
להשתמש נכון במילים
למילים יש כוח רב, הן עלולות לפגוע או לרומם, לטהר או לטמא, עלינו להשתיק את האנוכי ולהשתמש באופן חיובי וזהיר בכוחן של המילים.
