במדבר // פרשת פנחס

מדוע‭ ‬אין‭ ‬להחמיץ‭ ‬שום‭ ‬הזדמנות‭ ‬להתעלות‭ ‬רוחנית‭?‬

משה עולה על הר נבו וצופה בארץ המרהיבה

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  יג וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ.  יד כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם:  הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן.  טו וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר.  טז יִפְקֹד יְהוָה, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה… וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה.  יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו.  יט וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה" (במדבר כ"ז)

    • משה מביט אל ארץ ישראל ומתבשר שלא ייכנס אליה עם אחיו אהרון. שניהם עתידים למות בלי שייכנסו לארץ המובטחת. מאהרון וממשה נמנעה ההתעלות של הכניסה לארץ ישראל בשל חטא "מי מריבה". כאשר מחמיצים שעת כושר להתעלות רוחנית, ייתכן ששעה זאת לא תשוב, לכן חיפזון להספיק התעלות איננו פזיזות כי אם שאיפה לשלמות רוחנית. יש לנצל את הרגע משום שהוא חולף ושברירי. מעשה טוב שאנו עושים או התעלות צריכים להיעשות בלב שלם ומתוך מחשבה וכוונה טהורות, ככל שיעשו מתוך מסירות רבה יותר כך נעלה גבוה יותר במדרגות הרוחניות.
    • חשיבותה של ארץ ישראל כהשראה לשכינה עומדת בבסיס התורה וההבטחה האלוהית. במסכת כתובות קי"ב נכתב כך: "רבי זירא כאשר עלה לארץ ישראל לא מצא מעבורת לעבור בה. אחז בחבל ועבר. אמר לו אותו צדוקי: עם פזיז שהקדמתם פיכם לאוזניכם! עדיין בפזיזותכם אתם עומדים! אמר לו: מקום שמשה ואהרן לא זכו – אני מי יאמר שאזכה לו?". אומר רבי זירא כי אין להשתהות עם הזכות הגדולה לעבור את הירדן, גם אם המעבר מסוכן, אין זאת פזיזות, כי אם משה ואהרון לא זכו לכך, הרי זאת הזדמנות שאין להחמיצה.

מעשה הגבורה של פנחס מזכה אותו בכהונת נצח

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר כ"ה) 

    • בעקבות גבורתו של פנחס במעשה הרג זמרי החוטא, זוכה פנחס ומוכרז ככהן לעד. פנחס מתבלט כקנאי לעבודת האלוהים, הוא הגן במסירות נפש על אוהל מועד, זאת למרות שידע כי בהרג אדם הוא פוסל עצמו מן הכהונה. הוא שם את טובתו האישית בצד, ויתר על השכר הרוחני הרב, למען הצלת העם ממגפה. פנחס הוא דמות מופת של דבקות והכרעה, ויתור על טובה אישית לטובת צרכי הכלל.

לרפא
לפתוח את ליבנו ולחלוק את כוח הריפוי עם האחרים, לרפא את הנפש והגוף על ידי צמצום עצמנו ושיתוף האור.

אוצרות רוחניים מן החזון האלוהי – פרשת פנחס

    • אין להתפשר על פחות מן השליחות והייעוד, יש לפעול בהתמדה למען מטרת העל שלנו.
    • הריפוי יעשה באמצעות תיקון, לא רק שלנו, אלא גם של האחרים סביבנו. כאשר נצמצם את עצמנו ונשגיח על האגו, נוכל לממש את שליחותנו.
    • עלינו להתגבר על תודעת הגוף ולפעול עם תודעת הנפש, היא זאת שתאפשר לנו פעולה מאוחדת של הגוף והשכל, ותקרב אותנו למדרגה הרוחנית העליונה.
    • כאשר מחמיצים שעת כושר להתעלות רוחנית, ייתכן ששעה זאת לא תשוב. הרגע הוא חולף ושברירי, לכן החיפזון להספיק להתעלות הוא שאיפה לשלמות רוחנית. 
    • חשיבותה של ארץ ישראל כהשראה לשכינה עומדת בבסיס התורה וההבטחה האלוהית, לכן אין להחמיץ הזדמנות רוחנית הקשורה בארץ.
    • יש להניח את הטובה האישית בצד, לוותר על השכר האישי למען טובת הכלל, ההקרבה והדבקות יענו בברכה.