שנת 167 לפנה"ס
"בימים ההם קם מתתיהו בן יוחנן בן שמעון כהן מבני יהויריב מירושלים וישב במודיעים: ולו חמישה בנים יוחנן הנקרא גדי: שמעון הנקרא תרסי: יהודה הנקרא מקבי: אלעזר הנקרא חורן, יונתן הנקרא חפושׂ: וירא את הנאצות אשר נעשו ביהודה ובירושלים ויאמר אוי לי למה יולדתי לחזות בשוד עמי ושוד עיר הקודש ולשבת בה בהינתנה ביד אויבים בית המקדש ביד נכרים:היה היכלה כבית איש נקלה: כל תפארת בשבי הובל וילדיה הורגו ברחובותיה בחוריה בחרב אויב: אי זה עם לא ירש במלכותה ולא תפש משללה: כל הדרה לוקח תחת חפשיה הייתה שפחה: והנה קדשנו והדרנו ותפארתנו השם ויחללוה גוים: למה לנו עוד חיים: ויקרע מתתיהו ובניו את בגדיהם וילבשו שקים ויתאבלו מאוד"
ספר מקבים א, ב, א
סביב שנת 500 לפנה"ס, שבה קבוצה קטנה מגולי בבל לירושלים (שיבת ציון). קבוצה זאת גדלה בהתמדה ושמרה על ערכיה היהודיים תחת שלטונות זרים – פרסי, מצרי ויווני. מאז כיבוש אלכסנדר מוקדון את אזור המזרח (שנת 332 לפה"ס), שלטו יורשיו היוונים מבית תלמי במצרים ויורשיו מבית סלווקוס בארץ ישראל. בפרק זמן זה היהודים נהנו מחופש פולחן ומחירות דתית. בשנת 200 לפנה"ס השתלט אנטיוכוס השלישי הסלווקי על ארץ ישראל. ממשיכו אנטיוכוס הרביעי לא הסתפק בשליטה המדינית וביקש לכפות על היהודים גם את התרבות ההלניסטית. הוא הדיח את הכוהן הגדול ומינה את נאמנו יאסון במקומו. יאסון שילם בעבור המשרה ופעל כדי להפוך את ירושלים לפוליס יוונית. את מקומו של יאסון תפס מנלאוס, שהיה מתייוון קיצוני עוד יותר. מנלאוס בזז את אוצרות המקדש והנהיג בו עבודת אלילים.
מתתיהו החשמונאי השתייך למשמרת כהונה של בית המקדש אשר עבדה בו תקופה מסוימת מדי שנה. בית המקדש השני נבנה בידי שבי ציון והיה צנוע יחסית לזה שיבנה הורדוס במקומו. המקדש היה מקום הקיום הדתי המרכזי של היהודים בארץ ישראל. מתתיהו עבר מירושלים למודיעין. כאשר הגיעו שליחי המלך למודיעין בשנת 167 לפנה"ס כדי לכפות את הגזרות האוסרות סממנים יהודיים מרכזיים, לא יכלו לשאת זאת מתתיהו וחמשת בניו, והרגו אותם.
הנר שבתוך ליבם של החשמונאים, הוא גם הנר בבית המקדש, אשר הצית והאיר לחשמונאים את הדרך הקשה אל החירות. הלהט הוא זה שאפשר להם את ההתמדה והמסירות.
התלהבות
להלהיב את הלב ולהרחיב את המודעות עד שתופיע ההארה. להתמסר להשבת הניצוצות מתוך התלהבות וענווה.
