משה נושא את הגדי האובד על כתפיו
מדרש שמות רבה, פרשה ב, ב.
"ומֹשֶה הָיָה רֹעֶה", בְּחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶה בְּצֹאן.
אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ:
כְּשֶׁהָיָה מֹשֶה רַבֵּנוּ רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי,
וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְחָסוּת.
כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְחָסוּת נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת.
כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ מֹשֶה אֶצְלוֹ, אָמַר:
"אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה"
הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ – חַיֶּיךָ,
אַתָּה תִּרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל.
בדומה למנהיגים רבים בתולדות ישראל, כמו רבי עקיבא ודוד המלך, כך גם משה החל את פעילותו כרועה צאן. רועה משול למנהיג הרועה את צאנו, שייהפך להיות בעתיד העם כולו. רועה מתמסר לטיפול בצאנו בתנאים קשים, מתוך הקרבה וצמצום עצמו למען העדר והכלל. רועה יושב לעיתים שעות וימים וקשוב לרוח, לקולות, ללא־נודע, אשר מכוון ומקרב אותו לעולמות העליונים.
משה שהיה גדול הנביאים מועלה על נס כאן כמנהיג אמיתי וטבעי, אשר מחובר אל הגשמיות כרועה צאן מלא חמלה, משתף עצמו בנפשו של האחר, ודואג לכל הברואים והנשמות בעולם הזה ובעולם המקביל. משה מלא אהבה ונתינה לגדי. גם כאשר הוא חומק מן העדר, הוא מבין לליבו של הגדי ומקבץ אותו שוב חזרה לכלל.
על פי תפיסתו של משה, גם לאחרון הגדיים בעדר יש ייחוד וייעוד. שורש האדם נעוץ בפוטנציאל שלו, בתוך אותם כוחות פנימיים שבתוכו השואפים להתממש. לכל יציר יש ייעוד ורצון חופשי. משה מבין לליבו של הגדי, לצרכיו ולייחוד שלו. הגדי הקטן והבודד חשוב בעיניו כחלק משליחות חייו.
להתנבא
ליצור את העתיד באמצעות פעולות בהווה שמחוללות את השינוי, להיות קשוב לרוח ולנסתר, לחיות ליד הבאר ולא לחשוש מן הלא נודע.
