שנת 68 לספירה
"לאחרונה נשאר אך יוסף עם חברו לבד, אולי היה זה מקרה ואולי אצבע אלהים, והוא לא רצה להִלכד בגורל ולמות, וגם לא לטמא את ידו בדם אחים, אם ישאר האחרון, ועל-כן פִתה את חברו לכרות ברית עם הרומאים ולחיות"
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ג, פרק ח, פסקה ז
לאחר שאנשי ציפורי נשבעו לרומאים, תקף אותם יוסף בן מתתיהו, אך הרומאים שהיו במקום הדפו את המתקפה, ומשם יצאו למתקפות ביישובי הסביבה. גם את יודפת ניסו הרומאים לכבוש, אך גילו שהיא מבוצרת היטב וויתרו. אספסיאנוס יצא עם צבאו האדיר מעכו לכיוון טבריה. ליד נצרת נפגשו הכוחות, אך למול הצבא העצום, נחרד צבא יוסף ונמלט לכל עבר. יוסף ברח לטבריה ומשם ליודפת. הוא עדכן את ממשלת המורדים בירושלים בדבר הצבא שמתקדם מולו. אספסיאנוס כבש והחריב את כל כפרי הסביבה ועלה לכבוש את יודפת.
יודפת עמדה בראש גבעה, מבוצרת ותלולה. אספסינוס הכשיר שטח מצפון ליודפת והקים בו מחנה. במשך שישה שבועות צרו הרומאים העדיפים על יודפת, הקימו סוללה, יידו אבני בליסטראות וחיצים, תקפו באמצעות איל ברזל את החומות, והגביהו עוד את הסוללה כדי להתגבר על החומות שהוגבהו בינתיים. עריק יהודי מסר לרומאים כי באשמורת אחרונה לפני השחר הלוחמים נוהגים לישון. הרומאים תקפו לפנות בוקר וכבשו את העיר לאחר מצור שערך 47 יום. יוסף בן מתתיהו וארבעים לוחמים התחבאו במערה. הרומאים ניסו לשכנעם להיכנע, אך הלוחמים התנגדו לכך. הם הטילו פור, התחלקו לזוגות והרגו זה את זה. יוסף שכנע את בן־זוגו להיכנע. הוא התקבל בברכה אצל אספסיאנוס, וניבא עבורו שיהפוך להיות קיסר, דבר שאכן אירע לאחר מכן. כך קנה יוסף את עולמו בפני אספסיאנוס וטיטוס. נפילת יודפת שהייתה המבצר המרכזי של היהודים במרכז הגליל, הייתה האות לנפילת הגליל כולו.
יוסף בן מתיתיהו אינו שוקע עמוק בכשלונותיו, אלא בוחר בחיים, הוא מנטרל את רגשות האשם, מבקש ומקבל אור.
לנטרל רגשות אשם
להכיר ולתקן את חטאי העבר, לנטרל את רגשות האשם ולשוב אל האני האמיתי, המואר.
