שנים 67 עד 62 לפנה"ס
"במקום הזה לן פומפיוס עם מחנה ולילה אחד והשכים בנקר ומהר אל ירושלים. אריסטובולוס נבהל לדבר בוא פומפיוס ויצא לקראתו לדבר אליו תחנונים והפיס את דעתו בהבטיחו לתת לו כסף רב וגם למסור בידו את העיר. אבל מכל דברי הברית האלה לא קם אף אחד. כי כשנשלח גבינוס להביא את הכסף מאתו או הביא אריסטובולוס להכניסו אל העיר"
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק ד, פסקה ב
בני שלומציון וינאי – יוחנן הורקנוס ואריסטובולוס – נאבקו ביניהם על המלוכה. יוחנן ויתר, אך אנטיפטרוס האדומי (אביו של הורדוס) שכנע אותו להיאבק מחדש על כסאו. יחד עם הנבטים עולה הורדוס על ירושלים וצרו עליה. בינתיים הגיע השליט הרומאי פומפיוס לאזור עם צבא גדול, וכבש את סוריה. בזה אחר זה עלו אליו לרגל אנשי הורקנוס, אנשי אריסטובולוס ואנשי העם כדי לקבל את תמיכתו כנגד הצדדים היריבים. לבסוף, בשנת 62 לפנה"ס, כבש פומפיוס את ירושלים ובחר ביוחנן הורקנוס השני כשליט, אך רק למראית עין. בפועל, זכה אנטיפטרוס בשליטה. שלטונו של הורקנוס היה בלתי־יציב. בנו של אריסטובולוס מרד בו ונרצח; סכסוכים מרים בין בני המשפחה החלישו את האחיזה בשלטון. בפועל, ניהלו את הממלכה אנטיפטרוס ושני בניו – פצאל והורדוס. בית חשמונאי החל לשקוע, ואיתו העצמאות היהודית בארץ.
מלחמות ירושה של בני החשמונאים קורעות את הממלכה ומובילות לאובדן העצמאות, לכל דבר יש סיבה, כדי לגלות שוב את הסדר המוביל לשלום ולשלווה יהיה צורך לזנוח את האנוכיות, החומריות ואת תאוות השררה.
לגלות את הסדר בתוך השבר
השבירה היא מתת שמיים, מטרתה היא התעוררות והחלמה. יש ללקט מחדש את השברים ולהבנות מחדש מתוך השבר.
