שמואל ב, פרק יט
"וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל־עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי־יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי, וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל־אַבְשָׁלֹם, וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל־הָעָם כִּי־שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל־בְּנוֹ" שמואל ב, יט, א
"וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת־פְּנֵי כָל־עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת־נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ, לְאַהֲבָה אֶת־שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת־אֹהֲבֶיךָ כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי־אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ" שמואל ב, יט, ו
דוד המלך שוקע ביגון כבד לשמע הבשורה על מות בנו המורד אבשלום. יגונו משפיע על כל העם, ותחושת נכאים מציפה את העיר עד כדי פגיעה ביציבות השלטונית. דוד אינו מוצא נחמה על אובדן בנו. יואב שר צבאו מגיע אליו ומעמיד אותו על חומרת המצב. הוא מתריס בפניו כי מותו של אבשלום שווה ערך בעיניו לחייהם של כל הקרובים לו וכי יש בו משום סטירת לחי וכפיות טובה כלפי כל אלו שתמכו בו במרד והסתכנו בחייהם עבורו. צריך לדעת לקום מן הדיכאון ומן השפל, להשתחרר מן האובדן. השפל הוא גורם התגלותי. משהו חדש יצמח. דוד שומע בקול יואב ויוצא אל העם.
לשחרר
לשחרר את האגו ,לשחרר את הרצון האנוכי ואת הקטנוניות. נקודת השפל מחייבת אותנו לבחון מחדש את חיינו ולהתעורר, מן השברים יצמח הבית החדש.
