רבי מנסה להקדים את תחיית המתים והעולם מזדעזע
תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פה, עמוד ב
אֵלִיָּהוּ הָיָה מָצוּי בִּישִׁיבָה שֶׁל רַבִּי.
פַּעַם אַחַת, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, שָׁהָה לָבוֹא.
אָמַר לוֹ רַבִּי: לָמָּה שָׁהָה מַר הַיּוֹם?
אָמַר לוֹ: עַד שֶׁהֶעֱמַדְתִּי אֶת אַבְרָהָם, וְרָחַצְתִּי יָדָיו,
וְהִתְפַּלֵּל, וְהִשְׁכַּבְתִּיו, וְכֵן לְיִצְחָק, וְכֵן לְיַעֲקֹב.
וְיַעֲמִידֵם מַר כֻּלָּם בְּבַת אַחַת?
חוֹשֵׁש הָיִיתִי, שֶׁמָּא יִתְחַזְּקוּ בִּתְפִלָּה וְיָבִיאוּ מָשִׁיחַ קֹדֶם זְמַנּוֹ.
אָמַר לוֹ רַבִּי: וְיֵשׁ דֻּגְמָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה?
אָמַר לוֹ: יֵשׁ, רַ' חִיָּא וּבָנָיו.
גָּזַר רַבִּי תַּעֲנִית וְהוֹרִידוּ אֶת רַ' חִיָּא וּבָנָיו.
אָמְרוּ "מַשִּׁיב הָרוּחַ" – וְנָשְׁבָה רוּחַ;
אָמְרוּ "מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם" – וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים.
כְּשֶׁהִגִּיעוּ לוֹמַר "מְחַיֵּה הַמֵּתִים" – נִזְדַּעְזַע הָעוֹלָם.
אָמְרוּ בָּרָקִיעַ: מִי גִּלָּה רָז זֶה בָּעוֹלָם?
אָמְרוּ: אֵלִיָּהוּ.
הֵבִיאוּ אֶת אֵלִיָּהוּ וְהִלְקוּהוּ שִׁשִּׁים רְצוּעוֹת שֶׁל אֵשׁ.
הָלַךְ וְנִדְמָה לָהֶם כְּדֹב שֶׁל אֵשׁ, נִכְנַס בֵּינֵיהֶם וּטְרָדָם.
אליהו מבקר לעיתים קרובות בבית המדרש של רבי (יהודה הנשיא). פעם אחת הוא מאחר לבוא. שואל אותו רבי מדוע איחר. אומר לו אליהו שהעמיד את האבות – אברהם, יצחק ויעקב לתפילה ולשינה, אולם לא יחדיו, משום שתפילתם תהיה חזקה כל כך אם יעשו זאת יחדיו עד שימות המשיח ואחרית הימים יגיעו. לכן עשה זאת אחד אחד, ומכאן העיכוב.
שואל אותו רבי, למי יש עוד כוח כזה בעולם. עונה לו: לרבי חייא. קורא רבי לרבי חייא ומבקש ממנו להוריד גשם ולגרום לרוח לנשוב, והדבר קורה. כאשר מבקש ממנו להתפלל לתחיית המתים, מתחילה הארץ לרעוד; התפילה אכן מתחילה להתקבל. מייד נזעקים משמיים: מישהו הקדים את המאוחר. כאשר מבינים שאליהו גילה את הסוד, מזמנים אותו, מפסיקים את תחיית המתים, ומענישים אותו.
אין להקדים את המאוחר ואין קיצורי דרך. עלינו לקבל את המציאות ולפעול לתיקונה גם אם היא שבורה ומתסכלת. אין ללכת שולל אחרי דימויים וריגושים שמקדימים את זמנם. אין להקדים את המאוחר. יש לפעול באופן חיובי, לקבל את חוסר השלמות של חיינו, ולעבור את התהליך להתרוממות ולהארה בקצב הנכון.
לאמן את עצמנו להיות חיוביים
קבלה עצמית ומחילה הן המפתח לריפוי ולגאולה. עלינו לקבל את חוסר השלמות של חיינו ולהפוך אותו למקור כוח.
רבי מת
תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קג, עמוד ב – דף קד, עמוד א
בְּיוֹם פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי גָּזְרוּ חֲכָמִים תַּעֲנִית וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים.
אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֹּאמַר: "רַבִּי מֵת", יִדָּקֵּר בַּחֶרֶב.
עָלְתָה שִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבִּי לַגַּג
וְאָמְרָה: עֶלְיוֹנִים מְבַקְּשִׁים אֶת רַבִּי
וְתַחְתּוֹנִים מְבַקְּשִׁים אֶת רַבִּי,
יִהְיֶה רָצוֹן שֶׁיָּכֹפּוּ תַּחְתּוֹנִים אֶת הָעֶלְיוֹנִים.
כֵּוָן שֶׁרָאֲתָה שֶׁהוּא מִצְטַעֵר הַרְבֵּה,
אָמְרָה: יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכֹפּוּ עֶלְיוֹנִים אֶת הַתַּחְתּוֹנִים.
וְלֹא פָּסְקוּ חֲכָמִים מִלְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים.
נָטְלָה כַּד וְזָרְקָה מִן הַגַּג לָאָרֶץ,
נִשְׁתַּתְּקוּ חֲכָמִים, וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל רַבִּי.
בעת שרבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, גסס בביתו בציפורי, התגודדו סביבו תלמידים וחכמים מכל הגליל. אמרו כי כל מי שיגיד שרבי מת יידקר בחרב. אמרו כי כל עוד יתפללו, רבי יחיה, אולם באותה שעה הרבי גסס וייסוריו היו רבים.
למעשה, מתחולל מאבק בין העולמות העליונים שקראו לו להצטרף אליהם, לבין העולמות התחתונים – בני האדם מסביבו אשר ביקשו שיישאר איתם עוד זמן בעולם הזה. ריחמה עליו שפחתו והשליכה כד לארץ. כאשר התנפץ הכד חדלו להתפלל כולם מתוך בהלה, וכאשר חדלו מת הרבי והעליונים גברו על התחתונים.
המוות הפיזי של רבי יהודה הנשיא הוא שיברון הלב של קהילתו, אך מתוך שיברון הלב יכולה לצמוח גאולה. המורשת שהרבי משאיר לכל הדורות הבאים בדמות התורה שבעל־פה – המשנה, היא זאת אשר תתנחל בלבבות ותוביל את העם לשיאים חדשים של חוכמה. רבי מנצח את המוות הפיזי וזוכה לאלמוות רוחני.
לנצח את המוות
להתגבר על כוחות ההתנגדות לחיים, לחפש תמיד את הטוב ואת הברכה, אשר רק הם מרחיקים מאיתנו את המוות הפנימי ומעניקים לנו אלמוות רוחני.
רבי פותח את האוצרות בשנת בצורת בגליל
תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח, עמוד א.
רַבִּי פָּתַח אוֹצָרוֹת בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת,
אָמַר: יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא,
בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, בַּעֲלֵי תַּלְמוּד,
בַּעֲלֵי הֲלָכָה, בַּעֲלֵי הַגָּדָה,
אֲבָל עַמֵּי הָאָרֶץ אַל יִכָּנְסוּ.
דָּחַק רַ' יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם וְנִכְנַס.
אָמַר לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי.
אָמַר לוֹ: בְּנִי, קָרִיתָ?
אָמַר לוֹ: לָאו. – שָׁנִיתָ? אָמַר לוֹ: לָאו.
אָמַר לוֹ: אִם כֵּן בְּמָה אֲפַרְנֶסְךָ?
אָמַר לוֹ: פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב וּכְעוֹרֵב.
פִּרְנְסוֹ. לְאַחַר שֶׁיָּצָא יָשַׁב רַבִּי וְנִצְטַעֵר,
אָמַר: אוֹי לִי שֶׁנָּתַתִּי פִּתִּי לְעַם הָאָרֶץ!
אָמַר לְפָנָיו רַ' שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: שֶׁמָּא יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם תַּלְמִידְךָ הוּא,
שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵהָנוֹת מִכְּבוֹד תּוֹרָה מִיָּמָיו?
בָּדְקוּ וּמָצְאוּ. אָמַר רַבִּי: יִכָּנְסוּ הַכֹּל.
הסיפור עוסק בשנות בצורת ארוכות בגליל. רבי יהודה הנשיא, אשר חי ופעל בציפורי שליד נצרת, פותח את המחסנים כדי להאכיל את הציבור הרעב. מכיוון שהוא מנהיג הקהילה ובעל נכסים בעצמו, הוא קובע כי החכמים הם שיקבלו תחילה סיוע, ולבסוף – הבורים. נכנס אליו רבי יונתן. רבי יהודה עורך לו שאלון למדני רוחני. כאשר הוא משיב שהוא לא למד ושאינו יודע, מסרב רבי יהודה הנשיא לסייע לו. רבי יונתן מתחנן ומבקש שיפרנס אותו כחיית השדה, כלומר כאילו היה כלב או עורב. נכמרים עליו רחמיו של יהודה הנשיא, והוא פותח את אוצרותיו ומפרנס אותו במזון.
רבי יהודה הנשיא נכשל במבחן התורני. הוא מתעדף אדם בור על פני אדם ירא שמיים ולמדן. משום שנתן מזון לאדם בור, כאשר יגיעו למדנים יהיה לו פחות עבורם. אולם הוא מצליח וזוכה במשפט האנושי והמוסרי משום שלכל אדם תחת השמש יש הזכות להתקיים בכבוד ולהשתפר; יש מקום להיפתח ללב האנושי ולחבק כל אדם באשר הוא תחת השמש.
רבי יהודה תיקן את טעותו. הוא מתמסר לפרנס גם את הבורים ואת פשוטי העם. הוא מסיים בהסכמה גורפת לתת לכולם. רבי יהודה מבין כי עליו לחלק את השפע ואת האור ללא הבחנה. אותו אדם נבער ייתכן שישתפר בעתיד; לכל אדם יש האפשרות להשתפר, ועלינו להעניק לו את ההזדמנות; עלינו לראות תמיד, לא את האדם שמול עינינו, אלא את האדם שהוא יכול להיות.
ליצור מעגל סגור של אור
לחלוק את השפע ואת האור עם האחר, הארה תבוא רק כאשר ניתן ונקבל, נתאחד ונתמזג במעגליות ללא תנאי.
