עזרא פרק ד
"וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ, וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל–לֹא-לָכֶם וָלָנוּ, לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ: כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ, הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס" עזרא, ד, ג
"וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים, לְהָפֵר עֲצָתָם–כָּל-יְמֵי, כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, וְעַד-מַלְכוּת, דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס" עזרא, ד, ה
מאבק פנימי בין נציגי השבטים מעכב את תחילת הבנייה של בית המקדש. נציגי השבטים יהודה ובנימין דורשים להצטרף, אך שבי ציון אינם מסכימים לכך, אלא אם הדבר ייעשה במשותף. רק כעבור שנה מגיעים להסכמה, ומתחילה הבנייה. תושבי השומרון אינם שבעי רצון מפעילותם של השבים, והם כותבים למלך פרס כדי להצר את צעדיהם של השבים, שהם מכנים מורדים. מלכי פרס באותה עת הם כורש ודריווש. המלכים מבקשים למנוע מהשבים את בניית החומות ואת בניית המקדש. בעקבות הפנייה, המלך הפרסי, כנראה ארתחשסתא, מוציא צו להפסקת העבודות, ומורה לתושבי השומרון לאכוף אותו במתינות. תושבי השומרון מקבלים את הצו ומיישמים אותו באלימות: שערי העיר נשרפים, יהודים נהרגים ונמכרים לעבדות. הקנאה היא יסוד משחית ומעוות לנשמה, אשר ממלא את אויבי הגולים ברגש שלילי, דבר הגורם להם לנקוט מהלכים הגורמים רק לחיזוק היהודים ולליכודם בהמשך המאבק.
למגר את הקנאה
לנקות הקנאה אשר מעכירה את השלווה ותוצאותיה הן הרס ואובדן.
