רבי עקיבא נסחף בסערה
תלמוד בבלי, יבמות קכא ע"א
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה, וְרָאִיתִי סְפִינָה אַחַת שֶׁנִּשְׁבְּרָה,
וְהָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבָּה, וּמַנּוּ? רַבִּי עֲקִיבָא.
וּכְשֶׁעָלִיתִי בַּיַּבָּשָׁה, בָּא וְיָשַׁב וְדָן לְפָנַי בַּהֲלָכָה. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מִי הֶעֶלְךָ?
אָמַר לִי: דַּף שֶׁל סְפִינָה נִזְדַּמֵּן לִי, וְכָל גַּל וְגַל שֶׁבָּא עָלַי, נִעְנַעְתִּי לוֹ רֹאשִׁי. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים:
אִם יָבֹאוּ רְשָׁעִים עַל אָדָם יְנַעְנֵעַ לוֹ רֹאשׁוֹ.
אָמַרְתִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁאוֹמְרִים:
מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף, מֻתֶּרֶת! מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, אֲסוּרָה.
סיפורו של רבי עקיבא הניצל מסערה בים הוא סיפור על הדרך שבה יש להתמודד עם משברים ועם פורענויות. ספינתו של רבי עקיבא נטרפת והוא נאחז במדף עץ, שוחה איתו גל אחרי גל, תוך שהוא אינו מרים את ראשו, אלא מתקדם אט אט מתוך ענווה והכנעה עד שנסחף לחוף וניצל.
רבי עקיבא מלמד אותנו כי כדי שנתקדם עלינו לשים את האגו בצד, לצאת מתוך עצמנו ולהתמסר למשימה החשובה באמת – צליחת המכשולים והמשברים שאנו פוגשים בדרך עד שנגיע לחוץ המבטחים. כדי להצליח במשימתנו עלינו לשים את האנוכי בצד ולחתור כל העת קדימה. קיימת תמונה אלוהית גדולה יותר שיכולה להתברר רק בדיעבד, לכן עלינו להיות רכים כקנה ולא נוקשים כארז. הקנה בניגוד לארז נשבר ברוח.
האדם יכול להתעורר ולטפס מחדש לאחר שהגיע לנקודת השפל, לנקודה הנמוכה ביותר. כפי שנאמר בסוף הסיפור, ההלכה קובעת כי אם אשה טובעת במקור מים קטן ואין מוצאים אותה, אז היא מוכרת כאבודה משום שאין סיכוי רב שתימצא מעל פני המים. אולם אם אבדה באוקיינוס, תמיד יש סיכוי שנפלטה לחוף ים מרוחק, ולכן איננה אסורה; יש לחפש אותה ולהמתין. כך האדם, החי באוקיינוס הגדול, לעולם אסור לו לוותר ולהגיד נואש, עליו לדעת שיש תמונה גדולה.
רבי עקיבא אינו שקוע בשבר הספינה, אינו שוקע בדכדוך, אלא מתמקד בתמונה הגדולה, בתוכנית האלוהית. בהתמודדות שעליו לעבור בדרך לארץ המובטחת, הוא חותר קדימה בהתמדה.
לראות את התמונה הגדולה
להביט בתמונה הגדולה ,בתוכנית האלוהית. התמונה הגדולה תתגלה בדיעבד, ולכן עלינו לחתור קדימה אל ייעודנו, גם בעת משבר ושפל.
