רבי עקיבא יוצא בשלום מן הפרדס 

תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף יד, עמוד ב

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס,
וְאֵלּוּ הֵם: בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר וְרַ' עֲקִיבָא.
אָמַר לָהֶם רַ' עֲקִיבָא:
כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִים אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, אַל תֹּאמְרוּ: מַיִם, מַיִם!
מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי"
בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת,
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו",
בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע,
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאֹתוֹ"
אַחֵר קִצֵּץ בִּנְטִיעוֹת.
רַ' עֲקִיבָא יָצָא בְּשָׁלוֹם.

סיפור הכניסה לפרדס הוא משל רוחני רעיוני של המקום השמיימי העליון, הנשגב, שאליו אנו שואפים לעלות ולטפס. פרדס כשמו כן הוא – הגן הוא בהשאלה גן העדן, המדרגה העליונה שאליה אנו שואפים להגיע, ומטבע הדברים היא סמויה, נסתרת, אפופת סוד. לא ניתן להגיע למדרגה הזאת ללא מכשולים, ללא מוכנות, ללא הכלים המתאימים. פרדס הוא צירוף של האותיות: פשט, רמז, דרש וסוד, כלומר זו מדרגה מלאה הכוללת לא רק את הידוע, הנרמז והנלמד אלא גם את הנסתר.

בן עזאי היה הראשון להיכנס, להוט מאוד, פזיז, מתלהב ולכן גם אינו מוכן ובשל. למעשה הוא נכנס מוקדם מדי. בן זומא הוא גם כן מציץ ונפגע, יהיר, גאוותן, בטוח ביכולותיו, קולט יותר ממה שהוא יכול להכיל, ולכן נטרפת דעתו. אלו הן מדרגות גבוהות יותר מכפי יכולתו. ואילו "אחר", שהוא למעשה אלישע בן אבויה, היה אומנם למדן גדול, אך הוא בספקנותו מערער על האמונה וגורם לאחרים לעזוב את עולם הלימוד והרוח. לכן גם הוא אינו יוצא חי מן הפרדס. 

לעומתם, רבי עקיבא כבר מגיע בשל, חדור אמונה שלמה ועושה זאת בקצב הנכון, במתינות, בתבונה, ולכן הוא נכנס בשלום ויוצא בשלום. רבי עקיבא משיג את גן העדן הפנימי, הרוחני, האינסופי, תוך צמצום עצמו מתוך ענווה מוחלטת.

לממש‭ ‬את‭ ‬גן‭ ‬עדן
לממש‭ ‬את‭ ‬השמיים‭ ‬בארץ‭,‬ לצמצם‭ ‬את‭ ‬האגו‭ ‬ולעסוק‭ ‬ברוח‭.‬ לאהוב‭ ‬את‭ ‬האחר‭ ‬ולשאוף‭ ‬תמיד‭ ‬לשלום‭.‬