רבי יהושע מלמד את הקיסר חכמה מהי
תלמוד בבלי, מסכת תענית דף ז עמוד א עמוד ב
אָמְרָה בִּתּוֹ שֶׁל קֵיסָר לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה:
"אִי, חָכְמָה מְפֹאָרָה בִּכְלִי מְכֹעָר!"
אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אָבִיךְ הַמֶּלֶךְ בְּמָה הוּא נוֹתֵן יַיִן?
אָמְרָה לוֹ: בִּכְלֵי חֶרֶס.
אָמַר לָהּ: כָּל הָעוֹלָם בִּכְלֵי חֶרֶס –וְאַתֶּם בִּכְלֵי חֶרֶס?
אָמְרָה לוֹ: אֶלָּא בְּמָה נִתֵּן?
אָמַר לָהּ: כְּגוֹן אַתֶּם, שֶׁחֲשׁוּבִים אַתֶּם, תְּנוּ בִּכְלֵי כֶּסֶף וְזָהָב.
הָלְכָה וְאָמְרָה לְאָבִיהָ, נָתְנוּ הַיַּיִן בִּכְלֵי כֶּסֶף וְזָהָב, וְהֶחֱמִיץ.
אָמַר לָהּ הַקֵּיסָר לְבִתּוֹ: מִי אָמַר לָךְ כָּךְ?
אָמְרָה לוֹ: רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה.
קְרָאוֹ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: לָמָּה אָמַרְתָּ לָהּ כָּךְ?
אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁאָמְרָה לִי, כָּךְ אָמַרְתִּי לָהּ.
וַהֲרֵי יֵשׁ נָאִים וַחֲכָמִים?
אִלְמָלֵא הָיוּ מְכֹעָרִים הָיוּ חֲכָמִים יוֹתֵר.
בתקופה שלאחר המרד הגדול והחורבן, פוגש רבי יהושע את בת הקיסר, שכעת היא במעמד גבוה יותר, והוא נחשב נחות בעיניה. היא לועגת לו כיצד חוכמה מפוארת כמו שלו שוכנת בכלי כל כך מכוער, כלומר רבי יהושע בעיניה הוא חכם אך מכוער.
רבי יהושע שואל באיזה כלי היא מאחסנת את היין, והיא עונה בכלי חרס. הוא מעיר לה שראוי כי מלכים יאחסנו את היין בכלי זהב או כסף. כאשר היא עושה זאת, היין נחמץ, ואז המלך זועם ושואל מי האיש שאחראי לכך. היא משיבה כי רבי יהושע הוא האחראי. הוא מובא למלך ומסביר לו כי כשם שהיא נהגה כלפיו, כך נהג כלפיה, כפי שטענה כי חוכמה אינה יכולה להיות בכלי מכוער, כך טען שמלך אינו יכול לשתות יין מכד חרס.
יהושע מלמד את המלך ואת בתו לקח חשוב מאוד. חוכמה והארה רוחנית חייבות לבוא עם נמיכות, ענווה ופנימיות. רק כאשר האגו שפל רוח, רק אז נובעות החוכמה וההארה. כאשר אדם מתמקד בהיבטים חיצוניים, הוא אינו יכול לטפס ולעלות, אלא באופן ארעי בלבד. על האדם לקבל ולהעריך את עצמו כפי שהוא. ללא קבלת עצמו לא תוכל להתרחש שום הארה; ככל שאדם מתמקד באגו שלו והוא מוחצן ואנוכי, כך לא יוכל להיות פתוח לעולם.
להעריך את עצמנו
לקבל את חוסר השלמות שלנו ולסלוח לעצמנו. רק כאשר תהיה לנו הערכה גבוהה אז נוכל לחלוק חסדים לאחרים.
רבי יהושע מוזעק לבית רימון להשכין שלום
מדרש בראשית רבה, פרשה סד, פסקה י
בִּימֵי רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
הוֹשִׁיבוּ פַּפּוֹס וְלוּלְיָנוֹס טְרָפֵיזִין מֵעַכּוֹ עַד אַנְטוֹכְיָא וְהָיוּ מְסַפְּקִים לְעוֹלֵי גּוֹלָה כֶּסֶף וְזָהָב וְכָל צָרְכָּם.
הָלְכוּ הַכּוּתִים הַלָּלוּ וְאָמְרוּ: יֵדַע הַמֶּלֶךְ, מָרְדוּ בְּךָ יְהוּדִים.אָמַר לָהֶם: מָה אֶעֱשֶׂה וַהֲרֵי כְּבָר גָּזַרְתִּי?
אָמְרוּ לוֹ: שְׁלַח וֶאֱמֹר לָהֶם אוֹ שֶׁיְּשַׁנּוּ אֶת מְקוֹמוֹ שֶׁל הַבַּיִת
אוֹ שֶׁיּוֹסִיפוּ עָלָיו חָמֵשׁ אַמּוֹת אוֹ שֶׁיִּפְחֲתוּ מִמֶּנּוּ חָמֵשׁ אַמּוֹת וּמֵאֲלֵיהֶם יַחְזְרוּ בָּהֶם.
הָיָה כָּל הָעָם כָּנוּס בְּבִקְעַת בֵּית רִמּוֹן.כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ כְּתַב הַמֶּלֶךְ הִתְחִילוּ בּוֹכִים. בִּקְּשׁוּ לִמְרֹד בַּמֶּלֶךְ.
אָמְרוּ: יָבוֹא חָכָם אֶחָד וִיפַיֵּס אֶת הַצִּבּוּר. מִי יֵלֵךְ?
יֵלֵךְ רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, שֶׁהוּא אָב בַּתּוֹרָה.נִכְנַס רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה וְדָרַשׁ: אֲרִי טָרַף טֶרֶף וְעָמַד עֶצֶם בִּגְרוֹנוֹ,
אָמַר: כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא וְיוֹצִיאוֹ אֶתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ.בָּא קוֹרֵא מִצְרִי שֶׁמַּקּוֹרוֹ אָרֹךְ, נָתַן מַקּוֹרוֹ לְתוֹךְ פִּיו וְהוֹצִיא אֶת הָעֶצֶם.
אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי.אָמַר לוֹ הָאֲרִי: לֵךְ וֶהֱיֵה מִשְׁתַּבֵּחַ וְאוֹמֵר:
נִכְנַסְתִּי לְפִי אֲרִי בְּשָׁלוֹם וְיָצָאתִי בְּשָׁלוֹם – וְאֵין לְךָ שָׂכָר גָּדוֹל מִזֶּה;
כָּךְ דַּיֵּנוּ שֶׁנִּכְנַסְנוּ לְאֻמָּה זוֹ בְּשָׁלוֹם וְיָצָאנוּ בְּשָׁלוֹם.
הסיפור מתרחש מייד אחרי חורבן בית המקדש. רבי יהושע בן חנניה, תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי, יוצא מירושלים הנצורה יחד עם רבי יוחנן, ומגיע ליבנה, שם מתחילים במסע להקמת היהדות מחדש. היהדות שעד כה במרכזה היו בית המקדש, עבודת הקורבנות ומצוות התורה שבכתב, הופכת למשהו אחר: למדרש, ללימוד, לתורה שבעל־פה, לחוכמה ולמוסר. הסנהדרין עוברת ליבנה ומשם לגליל: לאושא, שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה. בגליל יכתבו את המשנה ואת התלמוד הירושלמי, שהם הבסיס לתלמוד הבבלי, אשר מהווה את המרכז ליהדות בת־זמננו.
לאחר החורבן, העם עדיין תחת הלם ההרס הפיזי והרוחני, ובאותה עת עולה רצון אצל הקיסר לבנות שוב את בית המקדש. לאחר שמתערבים הנוכרים, הקיסר נמלך בדעתו ומחפש דרך לבטל את הרשות שניתנה להם. בעצת הנוכרים, הוא משנה את המיקום ואת הגודל של הבניין, דבר שמאלץ את היהודים הדבקים בהלכות המקדש לבטל את הקמתו.
היהודים כועסים ונערכים למרד, אשר סופו ידוע – חורבן נוסף, כפי שאכן יקרה מאוחר יותר בעת מרד בר כוכבא. לכן מחפשים אחרי מנהיג חכם שימתן אותם. הם קוראים לרבי יהושע לבית רימון במרכז הגליל, בדרך שבין ציפורי לטבריה, והוא מספר להם את משל הקורא המצרי (סוג חסידה). המשל מספר על אריה אשר נתקעה עצם בגרונו והוא מציע שכר למי שיוציא אותה בשלום. מגיע הקורא המצרי ושולף עם מקורו הארוך את העצם. לאחר מכן מבקש את שכרו. עונה לו האריה ששכרו הוא בכך שנכנס בשלום ללוע האריה ויצא בשלום. הנמשל לעם המכונס בבקעת בית רימון ברור: די להם בעת הזאת שהם חיים בשלום. די להם בשימור הקיים. יש זמנים שבהם הדבר הנכון הוא להיבנות לאט ולהשתקם, ולא לשאוף לשלמות באופן מיידי, בוודאי לא לאחר שבר או חורבן. העת להתעלות ולטפס למדרגות הבאות עוד תגיע ואין להקדים את המאוחר.
לרדוף שלום
לחזק את כוחות השלום והאחדות בתוכנו ובעולם ולא להיגרר אחר תוקפנות. לרדוף שלום בכל מקום שנלך בו, השלום מתחיל מהלב שלנו פנימה.
רבי יהושע רומס בשדה
תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נג, עמוד ב.
אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה:
מִיָּמַי לֹא נִצְּחַנִי אָדָם חוּץ מֵאִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינֹקֶת.
תִּינֹקֶת מָה הִיא?
פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ
וְהָיְתָה דֶּרֶךְ עוֹבֶרֶת בַּשָּׂדֶה
וְהָיִיתִי מְהַלֵּךְ בָּהּ.
אָמְרָה לִי תִּינֹקֶת אַחַת: רַבִּי, לֹא שָׂדֶה הִיא זוֹ?
אָמַרְתִּי לָהּ: לֹא דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה הִיא?
אָמְרָה לִי: לִסְטִים שֶׁכְּמוֹתְךָ כְּבָשׁוּהָ.
רבי יהושע בן חנניה הולך בשביל שכבר נכבש בשדה לפניו. ילדה שהיא כנראה מבעלי השדה שואלת בהתייחסה אליו: מדוע הוא רומס שביל בשדה? רבי בן חנניה מתגונן ואומר שהשדה כבר כבוש; אחרים קדמו לו והלכו בשביל הזה לפניו. הילדה מעירה לו כי פורעים כמוהו עשו זאת, ולכן שביל זה נראה כך, כלומר בעיניה הוא פורע כמותם.
המסר אשר מעבירה התינוקת הוא שהעובדה שהעוול כבר נעשה אינה מצדיקה מעשה שלילי. עשיית עוול היא עשיית עוול. יש ללכת בדרך הנכונה, ליטול אחריות על מעשינו תוך הימנעות מגרימת נזק לאחר. העובדה שקודמים לנו עשו דבר שלילי, צריכה רק לעודד אותנו לתקן את חטאי האחרים, לתמוך באלו שחוו פורענות ולגלות כלפיהם אחווה והבנה, כאילו העוול נגרם לנו.
ליטול אחריות ולתקן
ליטול אחריות, ולתת דין וחשבון על מעשינו. הדרך לתיקון ולשינוי חיינו פתוחה תמיד.
דרך ארוכה ודרך קצרה
תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נג, עמוד ב
אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה:
מִיָּמַי לֹא נִצְּחַנִי אָדָם חוּץ מֵאִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינֹקֶת.
תִּינוֹק מָה הוּא? –
פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ,
וְרָאִיתִי תִּינוֹק יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים.
אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר?
אָמַר לִי: זוֹ קְצָרָה וַאֲרֻכָּה וְזוֹ אֲרֻכָּה וּקְצָרָה.
הָלַכְתִּי בִּקְצָרָה וַאֲרֻכָּה.
כֵּוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לָעִיר מָצָאתִי שֶׁמַקִּיפִין אוֹתָהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים.
חָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי.
אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי "זוֹ קְצָרָה"?
אָמַר לִי: רַבִּי, וְלֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לְךָ "וַאֲרֻכָּה"?
נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתִּי לוֹ:
אַשְׁרֵיכֶם, יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלְּכֶם חֲכָמִים אַתֶּם מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְּכֶם.
רבי יהושע בן חנניה פעל בתקופת המרד הגדול בירושלים, ולאחר מכן ביבנה. אך את עיקר פעילותו עשה בגליל במסגרת תקומת הסנהדרין שם. כאשר ביקש להגיע לעיר, שאל תינוק בדרך מהי הדרך לאותה עיר. השיב לו כי יש שתי דרכים: קצרה וארוכה, ארוכה וקצרה. הרבי בוחר ללכת בקצרה-ארוכה, שהיא במרחק קצר יותר, אך מסתבר כי כאשר הגיע לעיר עצמה היה מחסום פיזי, והוא נאלץ לעקוף בדרך שהאריכה מאוד את הגעתו. מסתבר שבחירתו הייתה שגויה ושיסודה בטעות. כאשר שאל את התינוק מדוע הפנה אותו לדרך זאת, אשר בדיעבד הייתה ארוכה יותר, מוכיח אותו התינוק וטוען כי אמר לו מלכתחילה שהדרך הארוכה יותר תהיה בסופו של דבר הקצרה.
סיפור זה מלמד אותנו כי יש להקשיב לקול הפנימי שלנו. אין קיצורי דרך: הדרך הארוכה היא הנכונה והבטוחה, גם אם היא כרוכה בהתמודדות ודורשת הקרבה. דווקא הדרכים הארוכות, שהן מלאות בהרפתקאות, בפורענויות ובכישלונות, הן אלו אשר מחכימות אותנו ונותנות לנו את הכלים להתמודד ולהצליח בהמשך. יש ללמוד מטעויות העבר, להירפא מהן ולשוב לדרך הנכונה.
חוכמה זו שומע רבי יהושע מפי תינוק. כלומר יש להקשיב גם למי שנפגוש בדרך, גם אם אינו מיוחס ומלומד. לעולם אסור להתעלם מעצתו ומעזרתו של כל אדם, גם אם נדמה לנו שאנחנו צודקים. אין להסתגר ולהתבדל בתוך עצמנו, אלא לחלוק את התבונה.
להקשיב לקול הפנימי
לסמן יעדים, לחתור לאני המושלם בהתמדה, כדי שנדע מה לתקן ולפעול בלי להיכנע להפרעות חיצוניות.
המבשלת מלמדת את רבי יהושע
תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נג, עמוד ב.
אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה:
מִיָּמַי לֹא נִצְּחַנִי אָדָם חוּץ מֵאִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינֹקֶת.
אִשָּׁה מָה הִיא?
פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל אַכְסַנָיָא אַחַת, עָשְׂתָה לִי פּוֹלִין.
פַּעַם רִאשׁוֹנָה סָעַדְתִּי וְלֹא שִׁיַּרְתִּי מֵהֶם כְּלוּם,
שְׁנִיָּה – סָעַדְתִּי וְלֹא שִׁיַּרְתִּי מֵהֶם כְּלוּם,
שְׁלִישִׁית – הִקְדִּיחָתַם בְּמֶלַח.
כֵּוָן שֶׁטָּעַמְתִּי מָשַׁכְתִּי יָדִי מֵהֶם.
אָמְרָה לִי: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה אֵינְךָ סוֹעֵד?
אָמַרְתִּי לָהּ: כְּבָר סָעַדְתִּי מִבְּעוֹד יוֹם.
אָמְרָה לִי: הָיָה לְךָ לִמְשׁוֹךְ יָדְךָ מִן הַפַּת!
אָמְרָה לִי: רַבִּי, שֶׁמָּא לֹא הִנַּחְתָּ פֵּאָה בָּרִאשׁוֹנִים,
וְלֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים:
אֵין מְשַׁיְּרִין פֵּאָה בְּאִלְפָּס אֲבָל מְשַׁיְּרִין פֵּאָה בִּקְעָרָה?!
בעת שרבי יהושע יושב לסעוד באכסניה, מגישה לו המבשלת מזון בקערה. ביום הראשון הוא מסיים את המנה לגמרי. כך גם ביום השני. ביום השלישי הוא מגלה כי התבשיל מלוח מדי, ואוכל רק מעט ממנו. מסתבר כי הומלח בכוונה. המבשלת ראתה בעין לא יפה שהרבי לא השאיר לה מעט מהתבשיל כמקובל. תחילה אמרה לו שאכל יותר מדי פת, הוא כבר שבע, אולם מייד לאחר מכן, רמזה לו שהיה עליו להשאיר לה מעט מהתבשיל בפעמיים הקודמות.
דווקא מבשלת פשוטה מעירה לאחד מגדולי הלמדנים. המסר הוא כי לא מספיק להיות גדול בתורה, צריך להיות מוסרי ואנושי, זאת מדרגה טבעית. נתינה ודאגה לאחר הן ערך עליון ואינן תלויות בלמדנות. למרות פשטותה היא מגלה אנושיות טבעית ואף אינה מעליבה אותו אלא מעירה לו במרומז ובעדינות. הנתינה היא ערך שעומד מעל הכול, ועל האדם לחשוב תחילה על האחר, בפרט כאשר מדובר באדם פשוט ונזקק. נוסף על כך, יש להיות נכונים לשמוע ולהשמיע את האמת גם כשאיננה נוחה.
בסיפור זה יש עוד רובד סמוי. היום הראשון, השני והשלישי הם תקופות החיים. היום הראשון הוא האדם העולה, מתחיל את חייו, פועל. ביום שני האדם עומד ומתייצב, ואילו היום השלישי הוא שלהי ימינו או חיי העולם הבא. כאשר צורכים יותר מדי הנאות וחיי רגע בעולם הזה, לא נותר הרבה לעולם האמת, לעולם הבא. לכן יש לכלכל את מעשינו בעולם ולחלק את מעשינו בתבונה, כדי שלא ייווצר מצב שבו נותרנו עם מעט מדי לחלק האחרון והחשוב של חיינו.
לרדוף אמת
לשמוע ולהשמיע אמת, גם כשהיא אינה נוחה וכואבת וגם שאינה כדאית. רק כאשר פותחים את הלב בכנות מתרחש הנס.
