רבי חייא בר אשי מתענה בתנור עד שמת

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פא, עמוד ב.

רַ' חִיָּא בַּר אָשֵׁי, כָּל פַּעַם שֶׁהָיָה נוֹפֵל עַל פָּנָיו הָיָה רָגִיל לוֹמַר:
"הַמָּקוֹם יַצִּילֵנִי מִיֵּצֶר הָרַע". פַּעַם אַחַת שָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ,
אָמְרָה: "הֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שֶׁהוּא פָּרוּשׁ מִמֶּנִּי וְלָמָּה הוּא אוֹמֵר כָּךְ?"
פַּעַם אַחַת יָשַׁב וְלָמַד בְּגִנָּתוֹ. נִתְקַשְּׁטָה אִשְׁתּוֹ, עָבְרָה וְיָשְׁבָה לְפָנָיו.
אָמַר לָהּ: מִי אַתְּ? אָמְרָה לוֹ: חֲרוּתָא אֲנִי וְהַיּוֹם חָזַרְתִּי לְכָאן מִן הַדֶּרֶךְ.
תְּבָעָהּ. אָמְרָה לוֹ: הָבֵא לִי רִמּוֹן זֶה מֵרֹאשׁ הֶעָנָף. קָפַץ וְהֵבִיא לָהּ.

כְּשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מַסֶּקֶת הַתַּנּוּר. עָלָה וְיָשַׁב בְּתוֹכוֹ.
אָמְרָה לוֹ: זוֹ מָה הִיא? אָמַר לָהּ: כָּךְ וְכָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה.
אָמְרָה לוֹ: אֲנִי הָיִיתִי. לֹא הִשְׁגִּיחַ בָּהּ עַד שֶׁנָּתְנָה לוֹ סִימָן.
אָמַר לָהּ: אַף עַל פִּי כֵן אֲנִי לְאִסּוּר נִתְכַּוַּנְתִּי.
כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִתְעַנֶּה, עַד שֶׁמֵּת בְּאוֹתָהּ מִיתָה.

רבי חייא בר אשי, אחד מגדולי אמוראי בבל ומכותבי התלמוד הבבלי. רבי חייא פורש מאשתו כדי להימנע מיצר הרע. אשתו אינה מבינה מדוע הוא נאבק ביצר הרע ומעדיף את חיי הרוח על פני חיי האישות איתה. הוא נמנע מאשתו כדי לא לפגום בחייו הרוחניים, לכן נאבק ביצר הרע ולכן הוא פורש ממנה. היא בוחנת אותו – האם נמנע רק ממנה או בכלל. היא מתחפשת לזונה, מפתה אותו, וכאשר הוא מבקש לשכב איתה (בעודה מחופשת), היא מבקשת ממנו לקטוף עבורה רימון. הוא ממהר לעשות זאת, וכאשר חוזר לביתו היא ממתינה לו כבר ללא התחפושת. היא מסיקה תנור בבית. הוא מרגיש תחושת צער ונכנס לתנור בעצמו. הוא מתוודה בפניה על מעשיו. היא מרגיעה אותו שזאת הייתה למעשה היא ולכן הוא לא עבר על איסור. אך הוא אינו מתנחם, כי גם אם לא עבר עבירה בפועל הרי הייתה לו כוונה כזאת. 

רבי חייא אינו רוצה לפגוע בלימוד, ולכן נמנע מאישתו. הוא אינו מצליח לאזן בין הצד הרוחני לבין הצד הגשמי, אך בדיעבד דרך הפרישות והסיגוף הוא נפגע עוד יותר. הוא התנזר כדי לא לפגוע בלימוד, אבל זה מה שהוביל בסופו של דבר לאסונו, כי מי שאינו מאזן ופועל בניגוד לצורך בסיסי, מונע מן הרוח להתעלות. לגוף הזמני והחולף אין משמעות ללא הרוח, אך הרוח תלויה בגוף הגשמי לצורך קיומה. 

הפיתוי בסיפור מתרחש בגן, מקום שמזכיר לנו את גן העדן. הרימון מזכיר את התפוח. הגבר והאישה אינם יכולים להתמודד עם הכוחות הארוטיים הטבעיים, דבר שמוביל לניצחון כוחות החטא והמחשבות ההרסניות. כאשר מספקים את היצר באופן טבעי וראוי, יש לו מקום חשוב ורצוי. אסור לכבוש באופן מוגזם את היצר כך שיוביל להתפרצות מסוכנת ולדיכוי כפוי, דבר העלול להוביל גם להפקרות ולהתמכרות הרסניות. יש להתנגד לכוחות שדוחפים לכך. בשני המקרים התוצאה היא שריפה בכבשן. יש להתנגד לכוחות השליליים ולהחזיר את השליטה על חייך כנגד הפיתוי של האני האנוכי והתאוותן, אשר מאפיל על האור.

רבי חיא בר אשי מציב אמות מידה נוקשות מאוד כלפי עצמו. הוא מודע לחולשותיו וכן לרצון אשר גרם לו להיכנע ליצריו כדי לספק צרכים חולפים במחיר של פגיעה בכל מה שיקר לו. הוא אינו עושה זאת מתוך אהבה או נתינה, אלא רק מתוך סיפוק יצר אפל ורגשות שליליים. לאור זאת, הוא מחמיר את הדין עם עצמו, מתענה וגוזר על עצמו שריפה בתנור.

לסלק‭ ‬מחשבות‭ ‬הרסניות‭ ‬
להשתיק‭ ‬את‭ ‬המחשבות‭ ‬הכפייתיות‭ ‬והמייסרות‭.‬ להתרכז‭ ‬במחשבות‭ ‬החיוביות‭, ‬ולאפשר‭ ‬לאור‭ ‬להציף‭ ‬ליבנו‭.‬