משל בן המלך

תלמדרש קהלת רבה, פרשה ג, סימן ב

אָמַר רַ' יִצְחָק: רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם
שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם הַתּוֹרָה מִיָּד,
אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָם שֶׁל בָּנַי;
מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצְאוּ וְאֵין יְכוֹלִים לְקַבֵּל תּוֹרָה מִיָּד.
מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְמֶלֶךְ שֶׁעָמַד בְּנוֹ מֵחָלְיוֹ,
וְאָמַר לוֹ פֵּדָגוֹגוֹ: יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאִסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ.
אָמַר: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיווֹ שֶׁל בְּנִי
וְאַתָּה אוֹמֵר "יֵלֵךְ בִּנְךָ לְאִסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ"?
אֶלָּא יִתְעַדֵּן בְּנִי שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָה יְרָחִים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וְיַבְרִיא,
וְאַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לְאִסְכּוֹלֵי שֶׁלּוֹ.
כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲדַיִן לֹא בָּא זִיוָם שֶׁל בָּנַי;
מִשִּׁעְבּוּד טִיט וּלְבֵנִים יָצְאוּ – וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה?
אֶלָּא יִתְעַדְּנוּ בָּנַי שְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָה חֳדָשִׁים בְּמָן וּבְאֵר וּשְׂלָו
וְאַחַר כָּךְ אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה.

סיפור זה עוסק בשאלה מהו התהליך הנדרש לריפוי בטרם יזכה אדם באור? בני ישראל יוצאים ממצרים ואינם מקבלים מייד את התורה; הם נדרשים לזמן של בנייה, לתהליך מדורג של הכנה והוראה. אומנם המתינו לרגע קבלת התורה זמן רב, אך עדיין אינם עצמאיים ומוכשרים לכך. מעשיהם ומחשבותיהם נתונים למצב החולני של שעבוד; עדיין שולטת בהם התודעה הצרה.

כך גם בנו של המלך החולה אינו ראוי שישוב מייד ללימודיו. נדרש קודם לכן להבריא, לצבור כוחות, להתחזק. רק לאחר שיעבור את התהליך, יהיה כשיר לשוב ללימודיו. המטרה כאמור איננה ההגעה לנקודת הפסגה, דוגמת הר סיני, אלא תהליך הריפוי, צבירת הידע וההנחיה שיעברו בני ישראל בדרך. הדבר החשוב הוא המסע שעליהם לעבור בדרך כדי למצוא את האיזון ולהיטהר. 

לחלוק את הידע
להיות מורה, לחלוק את החכמה והנסיון, להנחיל ידע בכבוד וענווה, גם מול התנגדות. עלינו להניע את תהליך התיקון בכל מי שמסביב.