במדבר // פרשת מטות

בני ראובן וגד מבקשים להתנחל בעבר הירדן ונענשים

משה עולה על הר נבו וצופה בארץ המרהיבה

"וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד–עָצוּם מְאֹד….  ב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד, וּבְנֵי רְאוּבֵן; וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר.  ד הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל–אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה ה וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ–יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה:  אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן.  ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן:  הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר ל"ב)

    • בני ראובן וגד מבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי ולהתנחל שם. משה נוזף בהם על כך שאינם עוברים ומסייעים לשאר השבטים בכיבוש ובהתיישבות בארץ ישראל ומעדיפים להתמסר לצרכיהם החומריים. כאשר הם עושים זאת הם מוותרים לא רק על אחדות המחנה, על הסיוע לאחיהם בכיבוש, על התיישבות בארץ שאלוהים שלח אותם אליה, אלא גם על חינוך דור ההמשך שלהם בקרב בני עמם. 
    • מדרש מדבר רבה אומר עליהם כך: "כי עת ופגע יקרה את כולם… וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחילה מכל השבטים… על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם", בשל העדפתם החומרית הם נענשו והוגלו ראשונים.
    • בניגוד לטבע בו כלי מלא לא יכול להכיל יותר, אצל אדם מאמין ולומד קורה ההפך, ככל שהוא מלא בחוכמה, כך הוא יכול להכיל עוד, כך גם בני גד וראובן, לא יוכלו בעתיד להתמלא. ברוחניות אין גבול להשתדלות וכל אחד צריך לשאוף לכמה שיותר, עבור עניינים גשמיים אין להשתדל באופן מוגזם. אם רוצים לצקת לכוס מלאה, אי אפשר להוסיף, אך אם מבקשים להוסיף לאדם שמלא ברוחניות, אז אפשר להוסיף עד אין-סוף. בעולם האלוהי, אם אדם מלא, אז רק מוסיפים לו.

משה משיג פשרה עם בני ראובן וגד ושומר על אחדות המחנה

"וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּשָּׁבַע, לֵאמֹר.  יא אִם-יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, אֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כה וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר:  עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה.  כו טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ–יִהְיוּ-שָׁם, בְּעָרֵי הַגִּלְעָד" (במדבר ל"ג)

    • רק לאחר התוכחה נעתרים השבטים לבקשת משה, ומושגת פשרה בסכסוך. הגברים יצטרפו למסע הכיבוש, והמשפחות יישארו להתנחל בעבר הירדן. משה מתגלה שוב כמנהיג נבון ועניו, ומוצא את הפשרה אשר תשמר את שני השבטים כחלק מן העם. משה והשבטים משכילים להתפשר ולשים את טובת הקבוצה מעל השיקולים המקומיים, אחדות המחנה נשמרת תוך ויתור של שני הצדדים.

לא להתפשר על פחות
להתמיד ולא לוותר, להציב מטרות גבוהות ולחתור בקנאות אליהן. להתגבר על הרפיון אשר מונע מאיתנו להשיג את האפשרי.

אוצרות רוחניים מן החזון האלוהי – פרשת מטות

    • הוודאות המוחלטת היא זו שגרמה לקריעת ים סוף, לקבלת התורה ולזכייה בארץ המובטחת. המסע לארץ, לאורך ספר במדבר כולו מסמל את המסע של כולנו מחושך לאור, משבר לשלמות ומתיקון לגאולה.
    • יש חשיבות להתמדה ברוחניות, אשר בשונה מן הגשמיות, אסור לנו להתפשר בה על פחות. עלינו לדבוק בשליחות שהיא המצפן המוביל אותנו לאחדות העולם הבראשיתי, לגן העדן, לעולם הרוח.
    • עלינו להשתחרר מן העיסוק בעצמי, להשתחרר מההשפעות החיצוניות ומהאנוכי, ולהתחבר אל מה שמחוץ לנו לטובת הענווה וקבלת חוסר השלמות שלנו.
    • בניגוד לטבע בו כלי מלא לא יכול להכיל יותר, אצל אדם מאמין קורה ההפך, ככל שהוא מלא בחוכמה, כך הוא יכול להכיל עוד. 
    • ברוחניות, אין גבול למאמץ וכל אחד צריך לשאוף לכמה שיותר, אין להסתפק במועט. בעולם האלוהי, אם אדם מלא, אז רק מוסיפים לו.
    • יש לראות את טובת הקבוצה מעל לכל שיקול מקומי צר, אחדות המחנה חייבת להישמר תוך ויתור של כל הצדדים.