שמות // פרשת משפטים

מדוע‭ ‬עלינו‭ ‬לראות‭ ‬את‭ ‬עצמנו‭ ‬כאילו‭ ‬היינו‭ ‬במקומו‭ ‬של‭ ‬האחר‭?‬

אלהים מצווה על בני ישראל לאהוב את האחר

"וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.  כא כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן.  כב אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ–כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.  כג וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב…" (שמות כ"ב)

    • דאגה לאחר והתחשבות בצרכי האחר הן ערך עליון וחלק מרכזי מהבסיס המוסרי שעליו מושתתת התורה, בפרט אם מדובר בקבוצת מיעוט או באדם במצוקה. התורה מצווה עלינו לא רק לסייע לו, אלא ממש לראות את עצמנו במקומו, כפי שעם ישראל עצמו היה מיעוט נרדף. פסוק זה הוא מופת לאנושיות, משום שהוא תובע מאיתנו לא רק לראות את צרכי האחר, אלא לראות צרכי הזר והרחוק כאילו היינו במקומו.
    • רק אדם אשר שם עצמו במקומו של האחר, וחש את מצוקתו כאילו הייתה שלו, יכול להתעלות, להשפיע ולקבל את האור, בעיקר משום שהדבר אינו טבעי לאדם. אי אפשר להשפיע על האחר אם איננו יכולים לשים את עצמנו במקומו.

אלהים שם את החירות והבחירה כערך עליון

"וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.  ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי… וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת, תַּחַת יָדוֹ–נָקֹם, יִנָּקֵם. .. כו וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עֵין עַבְדּוֹ, אוֹ-אֶת-עֵין אֲמָתוֹ–וְשִׁחֲתָהּ:  לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּו" (שמות כ"א)

    • עבדות היא חלק בלתי נפרד מן המהות הקיומית, אך יש לפעול כל העת כדי להשאיר את חלון החירות פתוח. על כן יש להגן על זכויות האדם, האדם עלול להתרגל לציות העיוור, אך עליו לראות תמיד לנגד עיניו את חופש הבחירה, ואת חירות המחשבה.
    • אצל היהודי קיים תמיד המתח בין ציות לחירות, מתוך המתח והמאבק הזה פורצים חידושים והארות, זה המסר של הר סיני, זהו החזון האלוהי אשר מתורגם כאן באמצעות שורה של הוראות אשר נועדו להבטיח את האנושיות ואת חופש המחשבה.

אלהים מטיל חובה להמנע מגזל וחובה לרפא את האחר

"כִּי-יִתֵּן אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ-כֵלִים, לִשְׁמֹר, וְגֻנַּב, מִבֵּית הָאִישׁ–אִם-יִמָּצֵא הַגַּנָּב, יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם.  ז אִם-לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְנִקְרַב בַּעַל-הַבַּיִת אֶל-הָאלוהים… .כד אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ–לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ… וְנָפַל לְמִשְׁכָּב.  יט אִם-יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ, עַל-מִשְׁעַנְתּוֹ–וְנִקָּה הַמַּכֶּה:  רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כ"ב)

    • גזל יחשב כאילו נלקח הפיקדון מן הבורא ולכן כאשר אדם עושה זאת, כך גם נשמתו עלולה לא להיות מוחזרת, אם הגזל לא יתוקן. אנו שומרי פיקדון ובעצמנו נתונים לפיקדון הבורא, היכולות שלנו אינם נחלתנו הבלעדית, אנו שותפים בהם עם האחר. 
    • כאשר אדם נפגע, בין שאחר פגע בו או האדם פגע בעצמו, קיים ציווי ברור לרפאו ולסייע לו להחלים: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא". זוהי הרמה הגבוהה ביותר של מוסר ושל אנושיות. 

לתקשר עם הנשמות האהובות
לקבל ולשלוח מסרים לנשמות האהובות אשר אינן איתנו ולהתעלות בעקבותיהן. לקבל את תמיכתן ולהיות שותפים לתודעה שלהן.

אוצרות רוחניים מן החזון האלוהי – פרשת משפטים

    • בכל אדם יש אור פנימי, אשר קשור במהותו, זהו אור זמני ומצומצם. האור הגדול באמת הוא האור החיצוני, האור שנוצר מאיתנו כלפי הזולת. השפע שאנחנו חולקים עם האחרים בעולם, זהו אור נצחי שמתווסף ואינו נעלם.
    • האור החיצוני הוא אין-סופי, משום שהוא כולל את כל הנתינה והאהבה שכבר נעשתה. אנו רוצים להתמלא ולהתחבר לאור הזה באמצעות עבודה רוחנית, להגביר את היכולת שלנו לתת ולאהוב.
    • כדי להגיע לאור החיצוני אנחנו צריכים להיות חלק מן התודעה המשותפת, אנחנו צריכים את עזרת האחרים כדי לבנות את הארמון. 
    • אנושיות והתחשבות בצרכי האחר הן חלק מרכזי מהבסיס המוסרי, התורה מצווה עלינו לא רק לסייע לאחר או לתרום לו, אלא ממש לראות את עצמנו במקומו.
    • מתוך המתח והמאבק בין החירות לציות פורצים חידושים והארות, זה המסר של הר סיני, הארה גדולה לצד הוראות מעשיות.
    • הציווי לרפא את האחר ללא תנאי – הרמה הגבוהה ביותר של המוסר ושל האנושיות, על האדם לא רק לרפא את האחר, פיזית או נפשית, אלא אף לרפא את עצמו.