שנת 66 לספירה
"אבל גם הסורים המיתו המון רב מן היהודים…כי שחטו בעריהם את היהודים הנופלים בידם, ולא משנאה ובלבד עשו את הדבר, כמעשיהם לפנים,כי-אם גם בבקשם לקדם את הסכנה העתידה, כי מהומה נוראה קמה בכל ארץ סוריה וכל עיר נסלקה לשני מחנות אויבים וכל מחנה חשב כי רק בקדמו להכריע את משנהו ימצא הצלה…וגם ואנשים, אשר נחשבו לרודפי שלום לפנים, נתעו הפעם באהבת בצעם לעשות טבח במריביהם, כי בזזו את רכוש הנרצחים באין פוצה פה ואספו :את הבזה אל בתיהם כאסוף שלל הנופלים במלחמה"
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק יח, פסקה ב
המרד החל להתפשט לרחבי הארץ. בשלב זה, סכסוכים מקומיים בין יהודים ונוכריים בערים המעורבות התאפיינו בפרעות הדדיות. בקיסריה טבחו הנוכריים באלפי יהודים, דבר שהצית מעשי נקם של יהודים בשאר הערים המעורבות שבהן הם היו רוב. בבית שאן כרתו היהודים ברית עם הנוכריים כנגד המורדים, אך לאחר הדיפת המורדים, התנפלו הנוכריים על היהודים וטבחו בהם, דבר שגרר זעם ואי־אמון מוחלט בשאר חלקי הארץ. כל צד ניסה להשמיד את הצד האחר; יהודים הושמדו בערים שבהן הם היו מיעוט, והיכן שהיו רוב, הם חיסלו את הנוכריים. כך אירע בסבסטיה, בעכו, בצור, בצידון, בפילדלפיה, בחשבון, בעזה וכו'. כל אותו קיץ נמשכו אי־הסדר ומעשי הטבח ההדדיים. הרומאים לא הצליחו להשליט סדר.
פעולות הנקם אשר נובעות מן הזעם על ההרג ההדדי, אינם מביאות לשלווה או נחמה, אלא למוות נוסף ומיותר. רק כאשר מפיגים את הזעם, אז השלווה הפנימית מביאה לפעולות נבונות יותר.
להיפטר מן הכעס
לטהר את הלב מן הכעסים השולטים בנו ומסיחים את התודעה. לקבל באהבה ובחמלה את האחר ללא תנאי.
