שנים 134 עד 112 לפנה"ס
"וכאשר יצא אנטיוכוס למלחמה על המדיים המציא שעת הפשר ליוחנן לקחת ממנו נקמה. הוא מהר לעלות למלחמה על ערי סוריה, בחשבו כי ימצא אותן עזובות מגבורי החיל. הוא כבש את מידבא ואת סמגא עם המקומות הקרובים ואת שכם ואת הר-גריזים לקח בחרבו וגם הכניע את עם הכותים, אשר ישבו סביב לבית-מקדש בירושלים, ומלבד-זאת לכד ערים רבות בארץ אדום ובכללן את אדוריים ואת מרשה"
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק ב, פסקה ו
אנטיוכוס סידטס ניסה לנצל את המצב כדי להשיב את שליטתו ביהודה. הוא שלח צבא גדול למערכה בשנת 134 לפנה"ס. יוחנן הורקנוס אישר כי לא יוכל להתמודד עם צבאו בשטח פתוח, והתבצר בירושלים. כעבור שנתיים של מצור, הגיעו יוחנן ואלכסנדר להסכמות שכללו ויתור על שטחים ועל כופר. כך נחלץ יוחנן הורקנוס על אף שהדבר חייב אותו לוותר על חלקים מעצמאותו. באותו זמן סידטס היה עסוק במרד הפרתים, ומכך נהנה יוחנן. בהמשך נהרג אלכסנדר במלחמה עם הפרתים. במותו של סידטס נחלץ יוחנן סופית מן האחיזה הסלווקית והכריז על עצמאותו בשנת 127 לפנה"ס. מטבעות ראשונים של עצמאות נטבעו. בשנת 112 לפנה"ס יצא יוחנן הורקנוס למסעות כיבושים בכל האזור – אדום, מואב, שומרון, יזרעאל והגליל, תוך ניצול חולשת הסלווקים מרוב מלחמות האחים שהתישו אותם. הממלכה החשמונאית השתרעה כעת על רוב שטחי ארץ ישראל ומזרחה. יוחנן כרת בריתות מרובות, הן עם הרומאים והמצרים והן עם עמים אחרים באזור. כך ביסס את עצמאות מדינתו.
עם זאת, בתוך מדינתו הלכו והעמיקו הקרעים בין יוחנן הורקנוס לבין הפרושים, המייצגים את היהדות הלמדנית והעממית הנשענת על התורה שבעל־פה. יוחנן טיפח את הצדוקים שהיו בני המעמד הגבוה והחילוני יותר.
יוחנן הורקנוס ממשיך את אבותיו ונאבק לעצמאות מדינית ורוחנית, הוא אינו מסתפק בפחות מזה. היוונים תאבי הכח מותשים ונסוגים. כאשר יש תודעה רוחנית של קבלה לשלם נתינה, האדם ייזכה לברכה. כאשר התודעה היא של חמדנות וחשכה, הדבר יוביל למפלה.
ללכת על הכל, לא להסתפק בפחות
להתמיד ולא לוותר, להציב מטרות גבוהות ולחתור אליהם. להתגבר על הרפיון אשר מונע מאיתנו להשיג את האפשרי.
