המרד הגדול // עולם המקדש

הנציב האכזרי פלורוס מצית את המרד ביהודה 

שנת 66 לספירה

"אף כי היה אלבינוס איש חמס אשר כזה, בא אחריו גסיוס פלורוס והראה לדעת, כי למולו גם אלבינוס לצדיק גדול ייחשב"
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק יד, פסקה ב

לאורך תקופה של 130 שנה, בין הכיבוש של פומפיוס את ירושלים (בשנת 63 לפנה"ס), תאריך אשר מציין את תחילת השלטון הרומאי ביהודה, ועד המרד הגדול (שנת 67 לספירה) אירעו כמה מרידות ותסיסות מקומיות אשר הסתיימו בפשרה ובהסכמות. בשנת 64 לספירה מונה פלורוס לנציב ביהודה. פלורוס היה נציב מושחת ואכזרי, התפאר במעשיו ולא חס על האוכלוסייה. הוא ביצע מעשי טבח וביזה בירושלים וניצל את מעמדו לקידום צרכיו האישיים. כאשר ביקר בירושלים גאלוס נציב סוריה, הממונה על פלורוס, התלונן בפניו ההמון על מעשי פלורוס. גאלוס הבטיח לטפל במצב, אך לא עשה דבר. לאחר הביקור, החמיר פלורוס את היחס ליהודים, הן בשל התלונות לממונה כלפיו והן כדי להמרידם ובכך להעביר את האחריות לתסיסה אל היהודים ולהשתמט מאחריות אישית לפורענות שחולל.

בשנת 66 לספירה אירעו מעשי פורענות בקיסריה בין יהודים לנוכרים, ובעקבותיהם עזבו היהודים לנרבתא עם ספר תורה. בירושלים החלה תסיסה לשמע הפורענות בקיסריה. פלורוס לא עשה דבר ורק העכיר את הרוחות. הוא הגיע לירושלים ודרש לקבל את כספי המקדש. כאשר העם סירב לכך, הוא שלח את פרשיו, ואלה רמסו את ההמון. פלורוס בנה מחנה בשער העיר ודרש כי המגדפים יוסגרו לידיו. כאשר הדבר לא אירע, הוא שלח את חייליו לשדוד את המבקרים בשוק העליון ולהרוג את כל מי שיפגשו בדרך. באותו יום נרצחו כ־3,600 יהודים.