שנת 66 לספירה
"אולם ביום המחרת, הוא יום חמשה-עשר לחדש מהרו המורדים לעלות על מבצר אנטוניה ולשם מצור על אנשי-הצבא השומרים עליה. שני ימים צרו על הבירה וביום השלישי תפשו את האנשים והמיתום לפי חרב ואת המצודה שלחו באש. ואחרי זאת עלו להילחם בחצר המלך, אשר ברחו מאנשי חיל אגריפס, ונפרדו לארבעה ראשים ונסו להבקיע אל החומה"
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק יז, פסקה ז
ראש הסיקריים מנחם בן יהודה, קנאי קיצוני, עלה על מצדה וכבש אותה מידי חיל המצב תוך שהוא הורג את כל החיילים הרומאים במקום. בירושלים, אלעזר בן חנניה, הכוהן הגדול, הנחה לחדול מקבלת קורבן לקיסר בבית המקדש, דבר שהפך את המרד לרשמי. אלעזר בן חנניה הפך למנהיג העם.
אגריפס השני, אשר מלך באזור הצפון, שלח כוח של 3,000 פרשים לירושלים כדי לדכא את המרד. הכח מגיע מאזור ממלכתו בגליל העליון, חונה ומתארגן בבית שאן, אשר היתה עיר בשליטה רומאית בעלת רוב נוכרי. כוח זה הצטרף לאנשי האצולה ולכוהנים וכן לחיל רומאי קטן שהתבצר בעיר העליונה. המורדים השתלטו על הר הבית ועל העיר התחתונה. לבסוף השתלטו גם על העיר העליונה, וחיילי אגריפס, הכוהנים והמתונים, נמלטו לארמון המלך.
אלעזר בן חנניה, הכהן הגדול, סירב לקבל את קורבן הקיסר ובכך סיכן את מעמדו וחייו. על מעשה הירואי זה, ראה בו העם כמנהיג אמיץ. הוא ניצב לצד בני עמו המדוכאים, ויתר על הצרכים האנוכיים שלו, על הכיבודים וחיי הנוחות.
לנצח את האנוכי
להתעלות מעל האני האנוכי, המשתוקק למפלת האחר ולצבירת עוצמה, כבוד וריגושים.
