מלכים ב, פרק ה
"הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן…הוא יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ" מלכים ב, ה, ג
"וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ. כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי" מלכים ב, ה, ז
"לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל" מלכים ב, ה, ח
"וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר" מלכים ב, ה, יד
נעמן, שר צבא מלך ארם, הוא מצביא מצליח אך חולה בצרעת. לנערה ישראלית הנמצאת אצלו בשבי יש רעיון: לקרוא לאלישע, הנביא מהשומרון. כך גם נערה קטנה ודחויה יכולה לחולל שינוי. מלך ארם שולח צו למלך ישראל. כאשר מלך ישראל מקבל את הצו הוא נבהל. אלישע מרגיע אותו כי "יש נביא בישראל". נעמן מגיע, ואלישע מנחה אותו לטבול בירדן שבע פעמים. נעמן מאוכזב מן ההנחיות לטיפול ומבקש לעזוב מבלי שנרפא. עבדיו משכנעים אותו לבצע את ההנחיות, והוא נרפא.
הלקח מהתנהגות נעמן הוא כי אין די בפעולה הפיזית כדי להירפא. הריפוי הוא חלק מתהליך תיקון פנימי. יש צורך בשילוב של מעשים ואמונה כדי לחולל שינוי פנימי. לשיתוף יש עוצמה גדולה יותר בריפוי ובהעצמת האור. אלישע מסרב לקחת תשורה מנעמן בגין החסד, אך נערו גיחזי דולק אחריו ומשיג מתנה בעורמה. אלישע מגלה זאת ומצווה על כך שנעמן וזרעו ילקו בצרעת לעולם. צרעת איננה רק ביטוי חיצוני למחלה, אלא אף ביטוי לליקוי פנימי. לפני שובו לארם, נעמן לוקח קומץ מאדמת ארץ ישראל, ביטוי להכרה בגדולת אלוהי ישראל.
לרפא
לפתוח את ליבנו ולחלוק את כוח הריפוי עם האחרים, לרפא את הנפש והגוף על ידי צמצום עצמנו ושיתוף האור.
