שמואל ב, פרק יד
"וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה וַיָּבֵא אֶת־אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל־בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל־בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה, וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא־הָיָה אִישׁ־יָפֶה בְּכָל־יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא־הָיָה בוֹ מוּם" שמואל ב, יד, כג
אבשלום בנו של דוד שוהה בגלות בגשור לאחר שרצח את אחיו אמנון. לאחר תקופת גלות הוא משווע לשוב לירושלים, ובסיוע יואב שר הצבא, משתכנע דוד להשיבו, זאת בתנאי שלא יצא מביתו ולא יתקרב לארמון. לאחר זמן גם איסור זה מתבטל. דוד אשר אוהב אותו נכנע לרגשותיו האנוכיים ומאפשר לו לשוב לארמון, למרות החטא הכבד. אבשלום מתואר כיפה תואר, ועיקר כוחו בשערו, כלומר עוצמתו היא חיצונית ופנימיותו חלולה. דוד מתפתה לקבל אותו שוב לחיכו אף שהוא יודע היטב כי אבשלום הוא אדם אנוכי העסוק רק בצרכיו. נפשו ריקה ושלילית, ועל כך ישלם מחיר יקר בעתיד.
להשתחרר מאזיקי האנוכי
אנחנו חופשיים לבחור את הדרך, גם אם היא מורכבת, המשבר והכישלון הם התגלות והזדמנות לריפוי ולגאולה.
