שמואל ב, פרק כא
"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת־נַחֲלַת יְהוָה, וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין־לי לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם־שָׁאוּל וְעִם־בֵּיתוֹ וְאֵין־לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה־אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם" שמואל ב, כא, ג
"וַיַּעֲזָר־לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי־דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא־תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת־נֵר יִשְׂרָאֵל" שמואל ב, כא, יז
לאחר שלוש שנות רעב, דוד המלך מבין כי מדובר בעונש. הוא שואל את אלוהים מהו החטא ומקבל תשובה כי על הפרת שבועת שאול לגבעונים בא העונש. הגבעונים מבקשים ככפרה את ילדיו של שאול, והוא מעניק כמה מהם, אך לא משל יהונתן, כי זה נדר אישי שלו שאינו מוכן להפר.
לכפרה ולפיצוי תפקיד מכריע בכל תיקון, בפרט אם מדובר בחטא כבד כפי שאירע בעת הפגיעה הקשה בגבעונים. אלוהים הוא המעניש. על האדם לכפר ולהמשיך להפיץ את האור בעולם. בני ישראל נחרדים מן המצב שבו דוד המלך כמעט נהרג בקרב. הם רואים בדוד את נציג השכינה עלי אדמות ונר ישראל בעולם, ולכן מבקשים ממנו שלא להצטרף שוב לחזית במלחמותיהם.
להפיץ את האור
להנחיל, לחלוק ולהפיץ את האור הלאה באמצעות לימוד ושיתוף. כל נשמה היא כלי מאור ,והאחדות תאיר את העולם.
