שמואל ב, פרק ט
"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַאֶפֶס עוֹד אִישׁ לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל־הַמֶּלֶךְ עוֹד בֵּן לִיהוֹנָתָן נְכֵה רַגְלָיִם" שמואל ב, ט, ג
"וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד אַל־תִּירָא כִּי עָשֹׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ וַהֲשִׁבֹתִי לְךָ אֶת־כָּל־שְׂדֵה שָׁאוּל אָבִיךָ וְאַתָּה תֹּאכַל לֶחֶם עַל־שֻׁלְחָנִי תָּמִיד" שמואל ב, ט, ז
דוד המלך הבטיח ליהונתן כי ידאג לזרעו, ואכן נותר בן ליהונתן נכה רגליים – מפיבושת. ציבא, עבד בית שאול, מבקש מדוד לדאוג למפיבושת בן יהונתן, ודוד אכן זוכר את ההבטחה ועושה איתו חסד. הוא מצווה לעבוד את אדמתו ומאפשר לו לסעוד דרך קבע על שולחנו. דוד אינו שוכח את הבטחתו; הוא מתגלה כאדם מוסרי ומתחשב באחר ובחלש. המסירות והדאגה לאחר היא ערך עליון; האור בעולם הוא נחלת הכלל.
להתמסר
להתמסר, מתוך כוונה להתאחד עם האחר, תוך קבלת העצמי וקבלת האחר ללא תנאי.
